תארו לעצמכם שאתם מחכים לקבל את המתנה הכי חשובה וגדולה שתקבלו אי פעם, ומישהו עובד מאוד קשה כדי להביא לכם אותה. משה רבנו מזכיר לבני ישראל את הזמן המיוחד שבו הוא עלה להר סיני כדי להביא להם את התורה. הוא רוצה שהם יבינו כמה מאמץ וכמה קדושה היו ברגע הזה, כדי להסביר להם עד כמה כואב היה החטא של עשיית עגל הזהב, שקרה ממש באותו הזמן.
משה מספר שהוא עלה אל ההר לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים. למה הלוחות היו עשויים דווקא מאבן? מכיוון שאבן היא חומר חזק שנשאר לתמיד, ממש כמו החוקים והמצוות של ה' שלעולם לא משתנים. כשהוא אומר וָאֵשֵׁב בָּהָר, הוא לא מתכוון שהוא פשוט ישב במקום אחד ולא זז. הכוונה היא שהוא נשאר ושהה על ההר תקופה ארוכה של אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. הזמן הארוך הזה נועד כדי שהתורה תוכל להיווצר ולהגיע לעולם בצורה שלמה, וגם כדי לתת לעם ישראל מספיק זמן להתכונן בלב שלהם ולהיות מוכנים לקבל אותה.
בכל הזמן הזה, משה מעיד על עצמו: לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. איך בן אדם יכול לחיות כל כך הרבה זמן בלי לאכול ולשתות? התשובה היא שמשה הגיע לרמה כל כך גבוהה וקרובה אל ה', עד שהוא הפך להיות דומה למלאך. הוא לא הרגיש רעב ולא סבל, אלא חי מהקדושה ומהאור של ה'. משה לא מספר את זה כדי להתגאות בעצמו, אלא כדי ללמד את העם עד כמה התורה היא קדושה, וכמה הוא התאמץ והתנתק מהעולם הרגיל רק כדי להביא להם אותה באהבה.