יצא לכם פעם לקבל מתנה ממש גדולה, ולהיות בטוחים שקיבלתם אותה רק בגלל שהתנהגתם הכי טוב בעולם? רגע לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ישראל, משה מבקש מהם לעצור, להסתכל פנימה לתוך עצמם, ולהבין את האמת. כאשר משה אומר להם וְיָדַעְתָּ, הוא לא מתכוון שיבינו את זה באופן שטחי, אלא שיחשבו על כך לעומק עד שיגיעו להבנה ברורה בתוך הלב.
משה מסביר לעם שהם לא נכנסים לארץ בגלל שהם צדיקים מושלמים. הרי אם הם יסתכלו על מה שקרה מאז שהם יצאו ממצרים, הם ייזכרו שהם עשו לא מעט טעויות בדרך והכעיסו את ה'. ואם נשאל את עצמנו – אולי בינתיים הם השתפרו ולכן עכשיו כן מגיע להם? התשובה היא שגם כשהם טעו, המסע שלהם לארץ לא נעצר. זה מוכיח שהם מקבלים את הארץ בזכות ההבטחה שה' נתן לאבות שלנו, ולא בזכות המעשים שלהם עצמם.
הסיבה המרכזית לכך שהם עדיין לא צדיקים לגמרי, היא שהם עַם קְשֵׁה עֹרֶף. מה זה אומר? תדמיינו אדם שהעורף שלו, החלק האחורי של הצוואר, נוקשה וחזק כמו ברזל. הוא לא מסוגל לסובב את הראש ימינה או שמאלה כדי לראות את האמת, אלא ממשיך ללכת בעיוורון רק בדרך שלו. ככה זה כשאנחנו עקשנים מאוד. אדם שמתעקש ללכת אחרי הלב שלו ולא מוכן לתקן את ההרגלים הלא טובים שלו, גם כשמראים לו שהוא טועה, מתקשה מאוד להיות ישר וצדיק באמת. משה מזכיר להם את תכונת העקשנות הזו כדי שידעו להעריך את המתנה הגדולה שהם מקבלים, ויבינו שיש להם עוד עבודה לעשות כדי להיות טובים יותר.