קרה לכם פעם שהייתם בטוחים בעצמכם והרגשתם שאתם עושים הכל פשוט מושלם? רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבנו פונה לעם ורוצה לוודא שהם לא ירגישו גאווה גדולה מדי. הוא מבקש מהם להסתכל לאחור בכנות ולהיזכר גם בכישלונות שלהם. משה אומר להם זְכֹר אַל־תִּשְׁכַּח, ציווי כפול שדורש מהם להזכיר את הדברים בדיבור כדי שלא יישכחו מהלב. המטרה היא למנוע ביטחון מופרז, כדי שהאדם תמיד ייזהר מלעשות טעויות.
משה מזכיר לעם את מה שהם הִקְצַפְתָּ, כלומר הכעסתם. זו לא הייתה פעם אחת אלא שרשרת של פעמים שבהן המעשים של העם לא התאימו למה שציפו מהם. הדברים האלו קרו בַּמִּדְבָּר, שזו התקופה שאחרי הנסיעה מהר סיני.
משה מדגיש שההתנהגות הזו נמשכה לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה. הוא מסביר להם שאסור להם להאשים רק את ההורים שלהם בטעויות, כי הנטייה הזו מלווה גם אותם עד עכשיו, למרות שראו את הגדולה של ה'.
בסוף דבריו משה אומר שהם היו מַמְרִים, שפירושו סרבנים. אבל המילה המיוחדת כאן היא שהם היו סרבנים עִם־ה'. למה דווקא המילה "עם"? זה מלמד אותנו מסר חשוב: מצד אחד, הם סירבו ועשו טעויות אפילו כשה' היה ממש קרוב אליהם, וזה מראה שאף פעם אסור לאדם להיות בטוח בעצמו שלא ייפול. מצד שני, יש כאן גם נחמה, כי אפילו בזמן שהם סירבו ועשו טעויות, הם עדיין נשארו קשורים ודבקים יחד עם ה'.