דברים, פרק ט׳, פסוק כ״ד

משה מציג סיכום נוקב של עברם של בני ישראל, המאופיין בדפוס פעולה קבוע של הכעסת ה'. בני העם היו מַמְרִים, כלומר סרבנים, כבר מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם, מן היום שבו הכיר אותם משה. שורשי סרבנות זו מתחילים בתלונות שקדמו למתן תורה, ואף מוקדם יותר במצרים, החל ממפגשו הראשון של משה עם העם או כשמרדו על אף ששמעו את בשורת הגאולה. אזכור מרידה תמידית זו מהווה הקדמה לתפילתו של משה לאחר חטא העגל, ונועד להוכיח לעם כי אינם יכולים להישען על ביטחונם העצמי ועליהם להיזהר מאוד מנפילה לעבודה זרה.