שמות, פרק כ״ג, פסוק ב׳

אדם נדרש לעמוד על דעתו העצמאית ומוזהר כי לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, כלומר אל לו להצטרף להמון לעשיית רע או להרשיע אדם למוות בבית הדין על בסיס רוב של דיין אחד בלבד. בדיונים משפטיים קובעת התורה וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, אזהרה לעד או לדיין שלא להטות את דבריו או לשתוק בגלל לחץ חברתי, ומכיוון שהמילה נכתבת חסר ונקראת גם כ"רַב", נלמד כי יש לשמוע תחילה את הדיינים הזוטרים כדי שלא יחששו לחלוק על דעת גדול הדיינים. למרות הדרישה לאמת אישית מצד כל פרט, לאחר שכל הדעות נשמעו ביושר מיושם הכלל לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, ולפיו ההכרעה הסופית נקבעת על פי הרוב כדי למנוע מחלוקות. המילה לִנְטֹת מוסיפה ודורשת שבית הדין יורכב ממספר אי זוגי של שופטים, כדי שתמיד תתאפשר הכרעה ברורה ולא ייווצר מצב של שוויון.