שמות, פרק כ״ג, פסוק ז׳

התורה דורשת מכל הבאים בשערי בית הדין זהירות קיצונית מפני סילוף האמת, ומורה מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק כדי לחייב את הדיין לחקור היטב, להסתלק מדין שנראה לו מרומה ולהימנע מהטיות. בדיני נפשות מוזהרים הדיינים וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג, כלומר אסור להרשיע אדם חף מפשע שהוא נָקִי, וכן אין להוציא להורג על סמך ראיות נסיבתיות או להרשיע מחדש אדם שכבר יצא זכאי בדינו והפך לצַדִּיק. ההוראה לאפשר לאדם כזה לחמוק מעונש אנושי נובעת מהגבלת כוחו של בית הדין, תוך הסתמכות על קביעת ה' כִּי לֹא־אַצְדִּיק רָשָׁע. קביעה זו מבטיחה שה' יעניש את האשם בדרכים נסתרות, ובה בעת משמשת אזהרה חמורה לדיין שאם יעוות את הדין, הוא עצמו ייחשב לרשע שה' לא ינקה מעוונו.