שמות, פרק כ״ג, פסוק י״א

שנת השמיטה נועדה להעניק מנוחה לאדמה באמצעות הפסקה מוחלטת של עבודתה, כאשר ההוראה תִּשְׁמְטֶנָּה אוסרת על ביצוע מלאכות חקלאיות או על גביית חובות, ואילו וּנְטַשְׁתָּהּ מחייבת עזיבה תודעתית ופיזית של היבול והפקרתו לכל אדם. אף שהיבול מותר לכולם, התורה מדגישה וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ כדי להורות לעשירים לאסוף מזון לאכילה מיידית בלבד כדרך העניים, או כדי להבטיח שהעניים יקבלו את הפירות הנותרים בעת מחסור. סדר הבריאה נשמר כאשר וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, שכן החיות ניזונות משאריות בני האדם, והקבלה זו גם מלמדת שפירות השביעית פטורים מתרומות ומעשרות ממש כמו מאכל החיה בטבע. לבסוף, הציווי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ מחיל את הדין על כלל הגידולים ומחייב להפקיר גם מטעים למרות החשש מנזק לעצים, תוך רמיזה לכך שהשדה נותר בבעלותך ויחזור לשימושך הרגיל בתום השנה.