שנת השמיטה מביאה עמה שינוי עמוק בסדרי החברה והבעלות, בדומה לשחרור העבד העברי. כשם שהאדם העובד משתחרר מעולו לאחר שש שנות עבודה, כך גם האדמה והיבול זוכים לשחרור ומנוחה בשנה השביעית [קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תִּשְׁמְטֶנָּה עוסקת בהפסקה מוחלטת של עבודת האדמה, כגון חרישה וזריעה, בעוד שהמילה וּנְטַשְׁתָּהּ מתייחסת לעזיבת היבול שגדל מאליו, איסוף התבואה הביתה והסרת השמירה עליה [רמב"ן, שד"ל, רלב"ג, חזקוני וקאסוטו]. מנגד, יש המפרשים כי תִּשְׁמְטֶנָּה מתייחסת בכלל לשמיטת כספים וביטול חובות, ורק ההוראה וּנְטַשְׁתָּהּ מופנית כלפי עזיבת הקרקע [אבן עזרא וספורנו].
הציווי וּנְטַשְׁתָּהּ אינו מתבטא רק בעזיבה פיזית של השדה, אלא גם בעזיבה תודעתית ומשפטית. על האדם להסיח את דעתו מן הקרקע לחלוטין, להתייחס אליה כאילו אינה שלו, ולהפקיר אותה באופן מוחלט לכל אדם [הכתב והקבלה, מלבי"ם ושטיינזלץ].
חלק מן הפרשנים מצביעים על חלוקה שונה בין המילים. לפי גישה זו, תִּשְׁמְטֶנָּה אוסרת על מלאכות חקלאיות כבדות ומהותיות כמו זריעה וחרישה, ואילו וּנְטַשְׁתָּהּ אוסרת על מלאכות תחזוקה קלות יותר שנועדו לשפר את האילן, כגון זיבול, עידור וסיקול אבנים [רש"י ותורה תמימה]. פירוש זה עורר פולמוס, שכן מלאכות קלות אלו אסורות מדברי חכמים בלבד ולא מן התורה [רמב"ן], אך מפרשים אחרים הסבירו כי חכמים הסמיכו את האיסור על מילה זו בפסוק [מזרחי, גור אריה ודברי דוד]. משמעות נוספת למילה וּנְטַשְׁתָּהּ נוגעת לזמן חובת ה"ביעור". כאשר כלה המזון הטבעי מן השדה עבור חיות הבר, חובה על האדם לעזוב ולבער גם את הפירות שאסף לתוך ביתו [רמב"ן, רש"י, מזרחי ורלב"ג].
התורה מצווה וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, אף על פי שפירות השביעית מופקרים ומותרים לכולם, עניים ועשירים כאחד. הדגש על העניים בא ללמד שהעשירים רשאים לאכול מן הפירות רק בדרך שבה עניים אוכלים, כלומר לקחת מזון לאכילה מיידית ולא לאגור כמויות גדולות בבית [תורה תמימה וברכת אשר]. הסבר אחר הוא שכאשר הפירות מצויים בשפע כולם אוכלים, אך כאשר הם מתמעטים, או לאחר זמן הביעור, הם נשארים לעניים בלבד [חזקוני ומלבי"ם].
לאחר מכן מוסיף הפסוק וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. מילה זו מלמדת על סדר הקדימויות בבריאה: בני האדם העניים קודמים לחיות. החיות ניזונות רק ממה שהעניים מותירים אחריהם או ממה שהתקלקל, שכן אין זה ראוי לתת לכתחילה מאכל אדם לבעלי חיים [ספורנו, פרדס יוסף וברכת אשר]. מעבר לכך, הפרשנים לומדים מכאן הלכה מרכזית בהלכות שמיטה. הפסוק יוצר הקבלה בין מאכל האביון למאכל החיה, כדי ללמד שכשם שחיית הבר אוכלת מן השדה באופן טבעי ללא הפרשת תרומות ומעשרות, כך גם בני האדם האוכלים מפירות השביעית פטורים מלעשר אותם [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, גור אריה ודברי דוד].
ההוראה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ מרחיבה את דין השמיטה. בעוד שתחילת הפסוק עוסקת בשדות תבואה רגילים, התורה מדגישה שהדין חל על כל גידולי הקרקע, לרבות כרמי ענבים וזיתים [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר ושטיינזלץ]. האזכור המפורש של כרם וזית נועד למנוע טעות: בשדה תבואה רגיל אין חשש לנזק כאשר זרים נכנסים לקחת יבול, אך בכרמים ועצי זית קיים סיכוי גבוה שהנכנסים ישברו ענפים וישחיתו את האילן. התורה מבהירה שעל אף החשש להפסד ולנזק, חובה להפקיר גם אותם [העמק דבר]. השימוש בלשון נוכח "לכרמך" בא להזכיר ששנת השמיטה היא זמנית. בניגוד לשנת היובל שבה הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים, לאחר השמיטה הכרם יישאר שלך ואתה תשוב לעבד אותו [הכתב והקבלה].