הפסוק כורך יחד שתי אזהרות הקשורות לעבודת הקורבנות, המדגישות את שלמות העבודה וזריזותה: האחת נוגעת לזמן השחיטה, והשנייה לזמן הקטרת החלבים. ההקפדה על זמנים אלו אינה רק טכנית, אלא טומנת בחובה משמעויות הלכתיות ורעיוניות עמוקות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי דַּם זִבְחִי מתייחס לקרבן הפסח. האיסור לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ מזהיר שלא לשחוט את קרבן הפסח ביום ארבעה עשר בניסן, כל עוד נותר חמץ ברשותו של השוחט או ברשות אחד מבני החבורה המנויים על הקרבן, ועל כן יש לבער את החמץ טרם זמן השחיטה. עם זאת, קיימות גישות מרחיבות יותר: יש הסבורים כי האיסור כולל גם את קרבן התמיד של אותו יום [מלבי"ם], ויש הרואים בכך איסור כללי על הקרבת כל קרבן לצד חמץ (למעט חריגים כקרבן תודה), כהתנגדות למנהגי העמים הכנעניים שהיו מקריבים לאלוהיהם חמץ ודבש [קאסוטו].
הפרשנים מדקדקים בשילוב המילה תִזְבַּח יחד עם דַּם. מכיוון שדם הקרבן אינו נשחט אלא נזרק על המזבח, הכתוב מקצר וכולל בתוכו למעשה שתי אזהרות: אסור לשחוט את הקרבן, ואסור לזרוק את דמו, כאשר החמץ עדיין קיים ברשותו [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, גור אריה, דברי דוד, נתינה לגר]. ביאור לשוני נוסף מציע כי השורש ז.ב.ח קרוב לשורש ז.ו.ב, ומשמעותו היא הגרת הדם ושפיכתו [שד"ל].
מבחינה רעיונית, ביעור החמץ טרם הקרבת הפסח נועד להכין את העם להיות מקודשים ומוכנים לחג, כדי שלא יעשו את המצווה כדרך עראי [שד"ל]. בנוסף, אין זה ראוי לקיים מצווה מתוך היתלות באיסור, בבחינת "טובל ושרץ בידו" [שפתי כהן]. החמץ מסמל עצמאות אנושית ותחושת בעלות על הרכוש, ואילו קרבן הפסח מסמל את הקדשת הבית לה'. הקרבת הקרבן בעוד החמץ מצוי בבית יוצרת סתירה, שכן היא מבטאת נכונות להקדיש את הנפש, אך במקביל סירוב להכפיף את הרכוש הפיזי ואת מקורות המחיה לאלוהים [רש"ר הירש].
באשר לחלקו השני של הפסוק, וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר, נחלקו הפרשנים בשאלה למה מתייחס הביטוי חֵלֶב חַגִּי: יש המפרשים שאלו הם החלבים (השומן המוקטר על המזבח) של קרבן הפסח עצמו [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני], אחרים סבורים שמדובר בחלבים של קרבן החגיגה המוקרב בימי החג [העמק דבר, רלב"ג], ויש הלומדים מכאן הלכה כללית על איסור השהיית חלבים של כלל הקורבנות [תורה תמימה]. המילה "חג" עצמה אינה נגזרת רק משמחה וריקוד, אלא משורש שמשמעותו אסיפה וקיבוץ של אנשים, שכן הקרבן נאכל בחבורה משותפת [הכתב והקבלה].
מבחינה הלכתית, משמעות האיסור וְלֹא יָלִין היא שאין להשאיר את החלבים מחוץ למזבח, על רצפת העזרה, למשך כל הלילה עַד בֹּקֶר (עלות השחר). אולם, אם החלבים הועלו על אש המזבח אפילו רגע אחד לפני עלות השחר, הם אינם נפסלים, ומותר להמשיך להקטירם גם ביום שלמחרת [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, נתינה לגר].
ביסוד ציווי זה עומדים כמה טעמים: ברובד המעשי, התורה מבקשת למנוע עצלות בשריפת החלבים, שכן מצב שבו האדם אוכל את בשר הקרבן בלילה בעוד שחלקו של המזבח ממתין לבוקר, מהווה זלזול כלפי שמים [שד"ל]. כמו כן, סיום הקרבת החלבים מונע את המשכות סעודת המצווה עד הבוקר, דבר שעלול להוביל להוללות [קאסוטו]. ברובד העמוק יותר, הדם מסמל את הנפש, ואילו החלב מסמל את התשוקות, הרכוש והשאיפות החומריות. התורה דורשת שכשם שהנפש מוקדשת לה' ביום, כך גם השאיפות החומריות חייבות להיות מוקדשות לאש המזבח באותו הלילה, ללא דיחוי. איסור הלינה מלמד שאין להפריד בין ההתעלות הרוחנית לבין קידוש החיים הפיזיים [רש"ר הירש]. מסיבה זו גם חשוב לסיים את ההקטרה בלילה, שכן הקרבן מביא ברכה ושפע, וזמן ההקטרה הוא שעת רצון ותפילה [העמק דבר].