הבטחה אלוהית ללוחמה פסיכולוגית ולסיוע על־טבעי בכיבוש הארץ ניצבת במוקד הבטחה זו. ה' מתחייב לשלוח פחד משתק לפני מחנה ישראל, שיבטיח ניצחון לא באמצעות מאבק צבאי רגיל, אלא מכוח ההתערבות השמימית.
המונח אֶת אֵימָתִי מתואר כמעין חלוץ העובר לפני המחנה [קאסוטו], המבטא את מידת הדין ומהווה קיום של הנבואה משירת הים "תיפול עליהם אימתה ופחד" [רבנו בחיי, חזקוני]. זוהי יראת רוממות המתפשטת למרחוק [מלבי"ם], אשר אינה נשארת בגדר רגש בלבד, אלא חודרת לנשמה וגורמת לחולשה גופנית של ממש ולאובדן שליטה פיזי מחמת הפחד העצום [אבן עזרא, תורה תמימה].
באשר למילה וְהַמֹּתִי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשורש אינו קשור למיתה, אלא למהומה, בלבול ושיבוש. רש"י אף דוחה במפורש תרגומים שפירשו מילה זו כלשון הריגה, ומדגיש כי הכוונה היא ליצירת מהומה בקרב האויב. בנוסף, יש המצביעים על משחק מילים מכוון ופיוטי בין "אימתי" ל"והמתי" [קאסוטו]. הפחד והמהומה יפגעו בעיקר באנשי החיל הלוחמים [העמק דבר], ואף באומות שאינן נמנות על שבעת עממי כנען [חזקוני].
התערבות זו מדגישה את כוחו העצום של ה' הפועל בעצמו ולא על ידי מלאך [אלשיך], והיא מובטחת ליהושע לקראת מלחמותיו העתידיות [שפתי כהן], כאשר כלי מרכזי להפעלתה הוא כוח התפילה [צרור המור]. עם זאת, הכיבוש לא יתרחש בבת אחת. ה' יכניע את האויבים בהדרגה, בהתאם לקצב הריבוי הטבעי של ישראל, כדי למנוע מצב שבו הארץ תישאר שוממה ומופקרת לחיות השדה [אור החיים, רלב"ג, אלשיך]. למעשה, אילו היו ישראל בדרגה רוחנית שלמה של ציות לחוקי ה', הם לא היו נדרשים להניף חרב כלל, שכן יושבי הארץ היו נסוגים ונעלמים מעצמם מפני הגזירה האלוהית [רש"ר הירש].
התוצאה הסופית של אימה זו מתבטאת במילים אֵלֶיךָ עֹרֶף. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שהאויבים יפנו את גבם וינוסו בבהלה מפני ישראל, שידלקו אחריהם ויתפסו בעורפם [אבן עזרא, רש"י, ספורנו, קאסוטו]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת מושג זה באופן מטאפורי: האויבים הם למעשה בעלי ריב ומדון המנהלים מלחמה מילולית, והפניית העורף משמעותה שניצחון ישראל יהיה בטענות שכליות, עד שלשונאיהם לא יישארו פנים לדבר והם יוותרו חסרי מענה [העמק דבר].