לקראת סיום המסע במדבר, הכתוב עובר לעסוק בהליכות הכניסה לארץ ישראל ובכיבושה, ומבטיח סיוע אלוהי בהתמודדות מול יושבי הארץ. המילים כִּי יֵלֵךְ מתפרשות במשמעות של כאשר ילך, או שהרי ילך [רשב"ם, חזקוני, קאסוטו].
באשר לזהותו של אותו מַלְאָכִי ההולך לפני העם, קיימות מספר גישות. יש המפרשים כי מדובר בנביא [שד"ל, רלב"ג], או ברמז ספציפי ליהושע בן נון ששימש כשליחו של ה' להכניס את ישראל לארץ [שפתי כהן]. דעה אחרת מזהה את המלאך עם המלאך מיכאל [שפתי כהן]. מנגד, יש הסבורים כי אופי ההנהגה נותר עמום בכוונה, וכי השאלה אם ה' בעצמו ילך עם העם או שישלח מלאך, הייתה תלויה למעשה במצבם הרוחני ובמעשיהם של אנשי אותו הדור [העמק דבר]. תפקידו של שליח זה הוא להוביל את העם, והוא אינו נושא ומוחל לפשעי האויבים [ספורנו].
הפסוק מונה ששה עממים שאליהם יבואו ישראל, אך נעדר ממנו העם השביעי, הגרגשי. פרשנים מסבירים השמטה זו בכך שהגרגשי היה העם הקטן ביותר ולכן לא הוזכר [אבן עזרא, חזקוני], או משום שעם זה בחר לפנות את הארץ מעצמו, ולכן בני ישראל כלל לא הוצרכו להילחם בו [רבנו בחיי].
בסיום הפסוק מופיעה ההבטחה וְהִכְחַדְתִּיו, שמשמעותה השמדה ואובדן קיום. השימוש בלשון יחיד מצביע על כך שה' ישמיד כל אומה ואומה בנפרד [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש], או לחלופין, שההשמדה תחול על כלל העמים הללו כיחידה אחת [קאסוטו].
הפרשנים מדגישים את החלוקה הברורה בין תפקיד המלאך לתפקידו של ה'. בעוד המלאך מופקד על הבאת העם אל הארץ, ההכחדה המוחלטת שמורה לה' לבדו [שד"ל]. הכחדה זו אינה רק פיזית, אלא פעולה רוחנית עליונה שבה ה' משמיד את השורש הרוחני ואת השר השמימי של אותן אומות, פעולה שמלאך אינו מסוגל לבצע [מלבי"ם]. מזווית נוספת, עצם הכנסת הקדושה של עם ישראל לארץ תשאב את כוח החיות של האומות, כך שהן יישארו כפגר מובס ללא יכולת עמידה [אור החיים]. עם זאת, תהליך זה של היעלמות האומות עשוי להיות הדרגתי, מה שמציב סכנה רוחנית של היטמעות ולמידה ממעשיהם, ולכן מיד לאחר מכן באות אזהרות חמורות מפני עבודה זרה [רש"ר הירש, מלבי"ם, רלב"ג].