ההתמודדות עם יושבי הארץ המקומיים במהלך הכיבוש ההדרגתי הציבה בפני בני ישראל פיתוי משמעותי. מתוך רצון לנוח מכובד המלחמות, עלול היה להיווצר דחף להגיע להסדרי שלום עם האוכלוסייה המקומית [מלבי"ם]. על רקע זה, התורה מציבה גבול ברור ומונעת אפשרות של השלמה עם המציאות האלילית בארץ.
הביטוי לֹא תִכְרֹת לָהֶם... בְּרִית אינו מתאר בהכרח הסכם הדדי ושוויוני. השימוש באות ל' ולא במילה "את" מצביע על כך שמדובר במתן חנינה של מנצח למנוצח [קאסוטו]. משמעות הציווי היא אזהרה שלא להבטיח את חייהם של יושבי הארץ או להסכים להשארתם [רמב"ן, אבן עזרא].
התורה מדגישה את האיסור לכרות ברית וְלֵאלֹהֵיהֶם, והפרשנים מציגים מספר גישות להבנת הקשר בין האנשים לאלוהיהם. גישה אחת רואה בכך איסור מעשי: אין להסכים לתנאי כניעה שבו הגויים מבקשים להשאיר את מצבותיהם ואליליהם על כנם בתמורה לשלום, אלא חובה להרוס ולשבר אותם לחלוטין [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
גישה שניה מצביעה על תהליך פסיכולוגי וחברתי בלתי נמנע. מתן חנינה לאנשים יגרור בהכרח, במוקדם או במאוחר, גם מתן חנינה לאלוהיהם, שכן לא ניתן באמת להכריח אדם לעזוב את האמונה שעליה גדל [שד"ל, קאסוטו]. כריתת ברית עם עובדי עבודה זרה תוביל בסופו של דבר להשפעה תרבותית ולהחטאת בני ישראל, ולכן אסור להניח להם לשבת בארץ אפילו באופן זמני [רלב"ג]. יתרה מכך, מבחינה רוחנית, כריתת ברית עם עובד עבודה זרה נחשבת ככריתת ברית עם העבודה הזרה עצמה, שכן מהות האלילות "מתלבשת" באדם העובד אותה [אור החיים].
למרות חומרת הדברים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור אינו מוחלט וגורף כלפי האנשים עצמם, אלא מותנה במצבם הרוחני. הפסוק אוסר לכרות ברית להם ולאלוהיהם יחד, כלומר, כל עוד הם מחזיקים באליליהם. אולם, אם הגויים כופרים בעבודה הזרה, עוזבים אותה ומקבלים על עצמם את מצוות בני נח כגרי תושב, מותר לכרות עמם ברית, להחיותם ולהניח להם לשבת בארץ. הבחנה זו מסבירה כיצד יכול היה שלמה המלך לכרות ברית עם חירם מלך צור, שכן חירם עזב את העבודה הזרה ונחשב לגר [פענח רזא, פרדס יוסף].
ישנה דעה המצביעה על התפתחות היסטורית באיסור זה. לפי גישה זו, בשלב זה של התורה אכן היה מותר לכרות ברית עם האנשים לבדם אם עזבו את אליליהם, אך מאוחר יותר, בעקבות חטא העגל, הוחמרה ההלכה והאיסור הורחב גם על כריתת ברית עם האנשים עצמם [העמק דבר]. בנוסף, קיימת מחלוקת הלכתית רחבה האם איסור כריתת הברית חל רק על שבעת עממי כנען או על כלל האומות, והאם הוא אוסר גם פעולות של הקדמת שלום ועשיית חסד נימוסית בין מדינות [פרדס יוסף].