מערכת המועדים נפתחת בחג שמציין את נקודת ההתחלה של העם, בו משתלבים יחד זיכרון היסטורי של חירות, ציון עונה חקלאית מדויקת, ודרישה לעלייה רוחנית ופיזית אל המקדש. הציווי קורא ליציקה של תוכן חדש וייחודי לתוך חגיגות האביב, כזה שמנתק אותן מפולחן טבע אלילי ומחבר אותן להשגחה האלוהית ולעבודת ה'.
התורה מדגישה תחילה אֶת־חַג הַמַּצּוֹת, והקדמת שם החג לפועל באה להדגיש את ייחודו, כדי להבדיל אותו מחגיגות האביב של עמי כנען [קאסוטו]. חג זה הוא הראשון במעגל השנה, שכן הוא חל בחודש הראשון [אבן עזרא]. הדרישה תִּשְׁמֹר טומנת בחובה משמעויות רבות. מבחינה מעשית, היא מחייבת את בית הדין לדאוג שהחג יחול תמיד בעונת האביב, גם אם הדבר מצריך את התערבותם על ידי עיבור השנה, ואפילו אם מדובר בשנת שמיטה [ספורנו, רבנו בחיי, מלבי"ם]. משמעות נוספת של השמירה היא איסור עשיית מלאכה בחולו של מועד [תורה תמימה], וכן אזהרה לשמור את המצות מפני החמצה לאורך כל ימי החג [העמק דבר].
החג נקבע לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כלומר לזמן מוגדר וקבוע [ביאור יש"ר]. המילה הָאָבִיב מתארת את השלב שבו התבואה מתמלאת ומתבשלת בקנה שלה, והיא נגזרת מהמילה "אב", שמשמעותה הראשון לבשל פירות [רש"י, ברטנורא, ברכת אשר]. הסיבה המרכזית לחג היא היסטורית: כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם. זיכרון השחרור מעבדות פרעה לעבודת ה' מעניק לחג את מהותו הפנימית [חזקוני, קאסוטו, רש"ר הירש].
במהלך החג, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת. אכילה זו מהווה את המאפיין הבולט של ימי החג שלאחר ליל הסדר [ביאור שטיינזלץ], והיא צריכה להיעשות כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. התוספת באה לרמוז לכל פרטי ההלכות שנאמרו כבר בפרשת בא, כגון החובה לאפות את המצה מדגן שיכול להחמיץ, ואיסור הימצאות חמץ [אור החיים]. יתרה מזאת, הציווי מקשר בין חובת אכילת מצה ביום הראשון, לבין רשות האכילה בשאר ששת הימים [העמק דבר]. שבעת הימים הם גם מסגרת הזמן להשלמת הקרבת קורבנות החגיגה למי שלא הספיק ביום הראשון [רלב"ג].
הפסוק נחתם באזהרה וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. מבחינה תחבירית ולשונית, הפרשנים מסבירים כי אין הכוונה שפניו של ה' לא ייראו, אלא שהאנשים הבאים לעלות לרגל אל המקדש הם אלו שנראים לפני ה', ואסור להם להיראות ריקם [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
מהי אותה ריקנות שיש להימנע ממנה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להבאת קורבנות – עולת ראייה ושלמי חגיגה. העלייה לרגל אינה יכולה להסתכם בנוכחות בלבד, ואין להביא כסף כתחליף, אלא יש להביא בהמות לקורבן, מתוך התפיסה שאין זה ראוי ששולחנו של האדם יהיה מלא בבשר בעוד שולחנו של קונו יישאר ריק [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. לקורבנות אלו אין שיעור מינימלי מן התורה, ואפילו הבאת קורבן בשווי כלשהו מספיקה כדי לצאת ידי חובה [תורה תמימה].
מעבר לפן המעשי, להבאת הקורבנות יש מטרה חברתית ורוחנית. הקורבנות מגדילים את כבוד החג ומרבים שלום ואהבה בין אנשי הקהל החולקים יחד את בשר השלמים [שד"ל]. בנוסף, האזהרה שלא לבוא רֵיקָם דורשת מהאדם שלא להפוך את העלייה לרגל לבהלה ולנסיעה שנועדה לאכילה ולשובע פיזי בלבד. מטרת העלייה היא השגת שלמות נפשית, שמיעת דברי תורה מהכוהנים והתדבקות בה' [הכתב והקבלה]. על האדם להביא אל המקדש לא רק את רוחו, אלא גם את רכושו החומרי, ובכך לא לנתק בין עולם הרוח לעולם המעשה, אלא לקדש את כל אישיותו ונכסיו לעבודת ה' [רש"ר הירש].