שמות, פרק כ״ג, פסוק ט״ו

אֶת־חַג הַמַּצּוֹת, שהוא הראשון במעגל השנה, יש להבדיל מחגיגות טבע אליליות ולחגוג מתוך הזיכרון ההיסטורי כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם מעבדות לעבודת ה'. הציווי תִּשְׁמֹר מחייב את בית הדין לדאוג שהחג יחול תמיד בזמן הקבוע לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, עת הבשלת התבואה בקנה, וכן דורש מהאדם להישמר ממלאכה בחול המועד ומהחמצת המצות. בתקופה זו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת על פי כל פרטי ההלכות כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. בעת העלייה לרגל אל המקדש מזהירה התורה וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם, כלומר על האדם הנראה לפני ה' להביא עמו קורבנות מן החי. הבאת הקורבנות מרבה אהבה בעם, מקדשת את הרכוש החומרי ומבטיחה שהעלייה לרגל תביא את האדם לשלמות רוחנית ולא תסתכם בשובע פיזי בלבד.