שמתם לב פעם איך הטבע מתעורר לחיים כשהחורף נגמר? העצים פורחים, מזג האוויר מתחמם, וזו בדיוק התקופה שבה אנחנו חוגגים את החג הראשון של השנה. התורה מבקשת מאיתנו לחגוג אֶת־חַג הַמַּצּוֹת. היא מזכירה את שם החג מיד בהתחלה, כדי שנזכור שאנחנו לא סתם חוגגים את בוא האביב כמו שעשו עמים אחרים בעבר, אלא חוגגים חג מיוחד שקשור לה'. עלינו לדאוג תִּשְׁמֹר את החג הזה. לשמור עליו אומר שצריך להקפיד שהוא תמיד יחול בעונת האביב, ואפילו לשמור על המצות שלנו שלא יחמיצו. החג הזה נקבע בדיוק לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב. המילה הָאָבִיב מתארת את הזמן המיוחד שבו התבואה בשדה מתמלאת ומתחילה להבשיל.
אבל למה אנחנו חוגגים דווקא עכשיו? הסיבה המרכזית היא כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם. בחג הזה אנחנו נזכרים איך ה' הוציא אותנו מעבדות לחירות. במהלך החג, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת. אכילת המצה היא הדבר הכי בולט בחג, והיא צריכה להיעשות בדיוק כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, כלומר לפי כל הכללים שה' כבר לימד אותנו, כמו האיסור להחזיק חמץ בבית.
כשעם ישראל היה מגיע לבית המקדש כדי לחגוג יחד, ה' ביקש מהם: וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. הכוונה היא שכאשר מגיעים להיראות לפני ה' בבית המקדש, אסור לבוא בידיים ריקות. כל אחד צריך להביא איתו מתנה, קורבן לה'. הרי זה לא מתאים שהשולחן שלנו בבית יהיה מלא באוכל חגיגי, ולבית של ה' נגיע בלי כלום. הבאת הקורבנות גם הוסיפה המון שמחה, כי האנשים היו חולקים את האוכל ואוכלים יחד באהבה ובשלום.