התורה מתמודדת כאן עם הנטייה האנושית והמוסרית הטבעית לחמול על החלש, ומציבה לה גבול ברור בתוך היכל המשפט [שד"ל, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. כשם שישנה אזהרה מפורשת שלא להטות דין לטובת העשיר והחזק, כך מזהירה התורה שלא להטות את הצדק לטובתו של האדם החסר והאביון [רשב"ם, קאסוטו, אבן עזרא הקצר].
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: וְדָל הוא אדם עני, ולעיתים הכוונה ספציפית לאדם שירד מנכסיו [רש"ר הירש, שטיינזלץ]. לֹא תֶהְדַּר משמעותו לא תכבד, לא תעדיף, או לא תירתע מלאחור מלחייבו בדין [שטיינזלץ, שד"ל]. בְּרִיבוֹ פירושו במשפטו או בסכסוך שלו [שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מופנה בראש ובראשונה לדיין, ומזהיר אותו שלא לזכות אדם עני בדין מתוך רחמים. הדיין עלול לחשוב לעצמו שזוהי מצווה לזכות את העני כדי שיוכל להתפרנס בכבוד [רש"י, צאינה וראינה, בכור שור]. יתרה מכך, גם אם בעל הדין שמנגד הוא עשיר מופלג שיכול היה לתת את סכום התביעה בתורת צדקה, אסור לדיין לפסוק לטובת העני, אלא עליו לדון דין אמת [רלב"ג]. הסיבה להבדל בין מידת הרחמים הנדרשת בחיי היום-יום לבין שורת הדין היא שכאשר אדם פרטי מרחם, הוא נותן מכספו שלו, אך כאשר שופט מרחם, הוא למעשה נותן כסף ששייך לאדם אחר [שד"ל].
קושי שעולה מן הפסוק הוא השימוש בפועל תֶהְדַּר. בדרך כלל, מושג ההידור והכבוד שמור לאנשים גדולים ועשירים, ואילו לגבי עניים משתמשת התורה במונח "נשיאת פנים". חלק מן הפרשנים מסבירים שעצם הזיכוי של העני בדין הוא ההידור שלו, שכן בכך חוסכים ממנו את הבושה והביזיון שבהכרח לשלם חוב שאין לו מאין להחזירו [מזרחי, שפתי חכמים]. פרשנים אחרים מחלקים בין פסיקת הדין עצמה לבין היחס באולם המשפט. מחוץ לבית המשפט, זוהי מצווה גדולה להדר ולכבד אדם עני, במיוחד אם ירד מנכסיו, אך בתוך בית הדין אסור להעניק לו אפילו כבוד חיצוני או תשומת לב יתרה. אסור להקדים ולשמוע את טענותיו לפני בעל הדין האחר כדי לא לעוות את הדין, ואסור להפגין כלפיו יחס מועדף שעלול לגרום לבעל הדין השני לוותר לו מתוך רחמים; על הדיין להתייחס לשני הצדדים בשוויון מוחלט וללא משוא פנים [רש"ר הירש, מלבי"ם, קיצור בעל הטורים, תורה תמימה, חזקוני].
לצד הפירוש המשפטי, קיימות גישות נוספות המרחיבות את תחולת הפסוק. יש הסבורים כי האזהרה אינה מופנית רק לדיינים, אלא לכל אדם. עניים, מתוך דוחק ומצוקה, נוטים לעיתים קרובות להיכנס למריבות עם סביבתם. הפסוק מזהיר את הציבור שלא להעלים עין או להימנע מלהעניש ולהוכיח עני שעושה מעשה רע, רק בגלל עוניו [העמק דבר].
כמו כן, ההחמרה שלא לוותר לעני נאמרה דווקא בדיני ממונות וסכסוכים אזרחיים, אך כאשר מתעורר ספק הלכתי הנוגע למתנות עניים (כמו לקט, שכחה ופאה) או לכספי צדקה, הכלל מתהפך ויש להעדיף את העני ולפסוק לטובתו [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח].
לבסוף, קיים פירוש רעיוני המעניק לפסוק ממד שמימי. לעיתים קרובות, לעני יש "ריב" וטענה כלפי ה' על מר גורלו ועל עוניו. כאשר החברה מתעלמת ממצוקתו ולא מעניקה לו צדקה, טענתו של העני מתקבלת ו"מהודרת" בשמיים. על כן, הפסוק רומז: אל תגרמו לכך שהריב של העני מול קונו יהיה מהודר ומוצדק, אלא תנו לו צדקה ובכך תשביתו את המריבה [אור החיים].