הצדק והאמת הם יסודות הקיום החברתי, ופסוק זה מציב להם חומות מגן, הן בבית הדין והן בחיי היומיום. האזהרה כאן כפולה: היא נוגעת לזהירות בקבלת מידע ולהרחקה משיתוף פעולה עם גורמים שליליים.
הציווי לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא מתפרש בשני מישורים עיקריים: החברתי והמשפטי. המילה תִשָּׂא מתפרשת כהוצאת הדברים מהפה, קבלתם, או נשיאת שבועה, והמילה שָׁוְא מציינת שקר, כזב, או דבר חסר תועלת המשחית ומקלקל [הכתב והקבלה, העמק דבר, אבן עזרא].
במישור החברתי, רוב הפרשנים מסכימים כי זוהי אזהרה חמורה נגד אמירת לשון הרע וקבלתו. אדם המקבל או מפיץ שמועות שווא משחית את מידותיו ופוגע בזולת. חלק מהפרשנים מוצאים קשר רעיוני הדוק לסוף הפסוק הקודם ("לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ"), ומסבירים כי מי שחוטא בלשונו ומדבר סרה בחברו יורד ממדרגתו האנושית וראוי להשליכו לכלבים, שכן אפילו הכלבים ידעו לשתוק ולא לחרוץ לשונם כשישראל יצאו ממצרים [תורה תמימה, אלשיך, הדר זקנים].
במישור המשפטי, הפסוק מזהיר את הדיין שלא לשמוע את טענותיו של אחד מבעלי הדין לפני שבעל הדין השני נוכח. שמיעת צד אחד בלבד עלולה לקבע בלב הדיין רושם מוטעה מראש, שיטה את המשפט ויגרום לעיוות הדין [רש"י, רשב"ם, רלב"ג, רש"ר הירש]. מעבר לכך, יש המפרשים את המילה תִשָּׂא מלשון השבעה, כאזהרה לבית הדין שלא להשביע אדם כאשר ניכר שהוא עומד להישבע לשקר, כדי לא לגרום לו לשאת שבועת שווא [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה].
חלקו השני של הפסוק, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס, אוסר על חבירה לאנשים מושחתים במערכת המשפט. הגישה המרכזית היא שזוהי אזהרה לעד שלא יצטרף לאדם התובע את חברו בשקר, ואף שלא יבטיח לו מראש להעיד עבורו עדות שקר [רש"י, דברי דוד, אברבנאל].
אולם, האיסור עמוק יותר וחל גם על חבירה לעד שהוא רָשָׁע – אדם הפסול לעדות מחמת עבירות שעשה, כגון גזלן, מלווה בריבית או מי שנשבע לשקר [רלב"ג, תורה תמימה, רש"ר הירש]. הפרשנים מדגישים כי אסור לאדם כשר להצטרף להעיד יחד עם עד פסול, אפילו אם העדות עצמה היא אמת מוחלטת והעד הכשר ראה את המעשה במו עיניו. עצם ההצטרפות לרשע פוסלת את ההליך, שכן התורה דורשת שני עדים כשרים. על ידי שיתוף הפעולה, העד הכשר מאפשר את קבלת העדות והופך בעצמו לעֵד חָמָס – עד שגורם להוצאת ממון מהנתבע שלא כדין [הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
מושג זה של הרחקה מהרשע התרחב גם להנהגה מוסרית וחברתית כללית. מפסוק זה למדו חז"ל על מנהגם של "נקיי הדעת שבירושלים", שהיו מקפידים שלא לשבת בדין, שלא לחתום על שטרות, ואף שלא להסב בסעודה, מבלי לדעת תחילה מי הם האנשים שיושבים או חותמים עמם. זאת כדי להבטיח שמעשיהם יישארו נקיים ולעולם לא ימצאו את עצמם נותנים יד, במודע או שלא במודע, לאדם רשע ולמעשה עוול [ספורנו, תורה תמימה, מלבי"ם].