לאחר פירוט נרחב של דינים אזרחיים ומשפטיים, התורה עוברת לעסוק בהלכות מאכלות אסורות, ופותחת בהצהרה עקרונית על ייעודו הרוחני של עם ישראל.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי אינה רק הבטחה, אלא תנאי ודרך חיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיסורי האכילה אינם נובעים מסיבות בריאותיות גרידא, אלא נועדו לזכך את הנפש. אכילת דברים מתועבים או גסים מולידה אטימות רוחנית, ולכן ההימנעות מהם שומרת על טהרת הנפש ומאפשרת לאדם להידבק בה' [רמב"ן, ספורנו, טור]. מעבר לכך, יש כאן קריאה לאצילות ולרוממות. אדם המודע למעלתו הרוחנית לא ישפיל את עצמו לאכול בשר שנטרף, שהוא מאכל הראוי לחיות ולא לבני אדם, ובכך הוא מבדיל את עצמו ומתקדש [שד"ל, קאסוטו]. מנגד, פרשנים אחרים מדגישים כי הקדושה כאן מבטאת פרישות מוחלטת. אם ישראל נבדלים משקוצים וטמאות, הם ראויים להיות של ה', ואם לאו, הם מתרחקים ממנו [רש"י, מזרחי, גור אריה]. יתרה מזאת, האיסור חל גם אם הבשר נראה בריא לחלוטין והבהמה נשחטה מיד לאחר הפגיעה, שכן מהות האיסור היא גזירת הכתוב הנובעת מהיותנו מופרשים לה' [העמק דבר].
לגבי האיסור וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, הפירוש הפשוט הוא בשר של חיה או בהמה שנטרפה על ידי חיית טרף כגון ארי או זאב בעודה בחיים [רש"י]. התורה מציינת את המילה בַּשָּׂדֶה מכיוון שזהו המקום הרגיל שבו חיות נוהגות לטרוף, אך הדין זהה לחלוטין גם אם הטרפה התרחשה בתוך הבית או בעיר [אבן עזרא, חזקוני].
עם זאת, פרשנים רבים מרחיבים את המושג טְרֵפָה. מבחינה הלכתית, אין מדובר רק בבהמה שנטרפה בפועל על ידי חיה, אלא בכל בהמה שקיבלה מכה או פציעה אנושה שאינה מאפשרת לה לחיות, גם אם מקור הפגיעה שונה [העמק דבר, מלבי"ם]. בנוסף, חוקרי הלשון והמפרשים מסבירים שהשורש ט.ר.ף מציין שינוי מהסדר הטבעי, בלבול או יציאה ממסגרת. לכן, הפסוק כולל בתוכו גם איסור אכילת "אבר מן החי" (בשר שנתלש מבהמה חיה), וכן בשר קודשים שיצא מחוץ למחיצתו המותרת, שכן היציאה מהגבול המיועד לו הופכת אותו לפסול ולמטורף ממקומו [הכתב והקבלה, תורה תמימה, רש"ר הירש].
את הבשר הפסול מצווה התורה: לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. מדוע דווקא לכלב ולא למכור אותו לנוכרי כפי שמותר לעשות בנבלת בהמה שמתה מעצמה? גישה אחת מסבירה זאת מסיבות רפואיות: בבהמה שנטרפה על ידי חיה רעה עלול להישאר ארס או סם מוות מהנשיכה, ולכן היא מסוכנת לאדם וראויה למאכל כלבים בלבד [אבן עזרא, חזקוני].
גישה שניה, המקובלת על רוב הפרשנים, רואה בכך שיעור מוסרי עמוק של הכרת הטוב. הכלב שומר על העדרים של האדם מפני זאבים וחיות רעות, ולכן מן הראוי לתגמל אותו בבשר הטרפה שניסה להציל [אבן עזרא, דעת זקנים, הדר זקנים]. בנוסף, זהו שכר לכלבים על כך ששתקו ולא חרצו את לשונם נגד בני ישראל בזמן מכת בכורות ויציאת מצרים. ה' אינו מקפח שכר של שום בריה, ואם בעלי חיים חסרי בחירה מקבלים שכר על פעולתם, קל וחומר שבני אדם יקבלו שכר ועונש על מעשיהם [רש"י, מלבי"ם, גור אריה].
לבסוף, המילה אֹתוֹ באה ללמדנו שדווקא את בשר הטרפה מותר להשליך לכלב וליהנות ממנו (על ידי האכלת חיות המחמד או השמירה), בניגוד לאיסורי אכילה אחרים בתורה שאסורים גם בהנאה [תורה תמימה]. על דרך המוסר והרמז הוסיפו הפרשנים כי אדם שמתנהג בשפלות, כמו מי שמספר לשון הרע או המאכיל אנשים בשר טרפות במרמה, ראוי בעצמו להיות מושלך לכלבים [קיצור בעל הטורים, שפתי כהן].