מצוות הקדשת הבכורות לה' אינה חלה רק על בני אדם, אלא גם על בהמות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כֵּן תַּעֲשֶׂה מקשרות את הפסוק לציווי הקודם העוסק בבכור האדם. כשם שיש לתת לה' את בכור האדם, כך יש להקדיש את בכור השור והצאן, אלא שבניגוד לאדם, בכור הבהמה מוקדש ללא אפשרות פדיון [קאסוטו]. מנגד, יש המפרשים כי המילים כֵּן תַּעֲשֶׂה עומדות בפני עצמן ומשמעותן הפשוטה היא "כך תעשה לשורך ולצאנך", כלומר הפעולה מפורטת מיד בהמשך הפסוק [ברכת אשר]. מתוך כפילות הלשון לומדים חכמים כי על הבעלים מוטלת חובה לטפל בבכור ולגדלו פרק זמן מסוים (שלושים יום בצאן וחמישים יום בשור) לפני מסירתו לכהן, כדי לא להטריח את הכהן בגידולו כשהוא רך מדי. בנוסף נלמד מכאן שבהמות שנקנו או התקבלו במתנה פטורות ממעשר בהמה, בדומה לבן אדם שאינו נקנה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
ההוראה שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ מוסברת במספר רבדים. ברובד הטבעי והמוסרי, מדובר בשבוע של חסד שבו ניתן לוולד להישאר עם אמו [ביאור שטיינזלץ]. פרק זמן זה נחוץ כדי לוודא שהוולד בר־קיימא ואינו נפל, וכן כדי שייטהר ממיאוס הלידה ויהיה ראוי להקרבה [ספורנו, רש"ר הירש, בכור שור]. ברובד ההלכתי, זוהי אזהרה המופנית בעיקר לכהן המקריב שלא למהר ולהקריב את הבהמה לפני שעברו שבעה ימים, שכן עד אז הבהמה נחשבת למחוסרת זמן [רש"י, גור אריה]. עם זאת, מי שמקריב את הבהמה מוקדם אינו נענש במלקות, מכיוון שהאיסור נלמד מתוך מצוות עשה [מזרחי, תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על הדיוק במילה עִם בצירוף עִם אִמּוֹ, בשונה מפסוקים אחרים העוסקים בקרבנות בהם נכתב "תחת אמו". מכאן נלמד שבכור צריך להיוולד כשאמו בחיים, מה שפוסל ולד יתום שאמו מתה בלידתו. יתרה מכך, בניגוד לשאר קדשים שיכולים לבוא "תחת" אמם ולהחליף אותה, הבכור קדוש כבר מרחם, ולכן הוא נמצא באותה מדרגת קדושה "עם" אמו [מלבי"ם, תורה תמימה, צפנת פענח].
לגבי הציווי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי, רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בחובה להקריב את הבכור בדיוק ביום השמיני, אלא הכוונה היא שמרגע זה ואילך מותר להקריבו. הניסוח בא ללמד שביום השמיני הבעלים רשאי לתת את הבכור לה', אך אינו מחויב לעשות זאת באותו יום ממש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. מבחינה מעשית, במדבר אכן ניתן היה להקריב ביום השמיני, אך כשנכנסו לארץ ישראל והתרחקו ממקום המקדש הדבר לא תמיד התאפשר, ולכן ברור שהכוונה היא מהיום השמיני והלאה [שד"ל, אבן עזרא]. ראוי לציין שבעוד שאת שאר קרבנות החובה מצווה להקריב רק מהיום השלושים ואילך, בכורות מותרים להקרבה מיד ביום השמיני [העמק דבר].
במבט רחב, עניין הקדשת הבכורות לה' מזכיר ומשקף את רעיון בחירת עם ישראל, המכונה בתורה "בני בכורי", העם שנבחר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש המוקדש לעבודת בוראו [קאסוטו].