זכות ההגנה העצמית אל מול קדושת החיים היא סוגיה מורכבת, והתורה מציבה גבולות ברורים מתי מותר לאדם להתגונן בכוח קטלני ומתי עליו להימנע מכך. במקרה של גנב הפורץ לבית, שורת הדין משתנה בהתאם לכוונותיו המשוערות של הפורץ ולמידת הסכנה הנשקפת לבעל הבית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים אִם־זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו מתפרשות כפשוטן, ומבחינות בין פריצה בלילה לפריצה ביום. גנב החותר בחשיכה יוצא מתוך הנחה שבעל הבית נמצא, ולכן הוא מוכן להרוג או ליהרג. לעומתו, גנב הפועל לאור יום, שעה שרוב בני האדם אינם בביתם או שניתן לראותו בקלות, בא במטרה לגנוב רכוש בלבד. אם ייתפס, הוא יעדיף להישמט ולברוח ולא יבוא לכדי שפיכות דמים. השימוש בלשון נקבה, "זרחה", ולא בלשון זכר, נועד לתאר את התפשטותה והתרחבותה של השמש בחלל העולם, להבדיל מניצוץ הזריחה הראשוני, כדי להדגיש שמדובר בזמן שבו האור גלוי וברור לכל [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, פרדס יוסף].
מנגד, גישה פרשנית אחרת קוראת ביטוי זה כמשל: אם ברור לך הדבר כזריחת השמש שלגנב יש כוונות שלום והוא אינו מתכוון להרוג אותך, חל איסור לפגוע בו. דוגמה מובהקת לכך היא אב הפורץ לבית בנו, שכן טבעו של אב לרחם על בנו ולא לפגוע בו בחייו, אפילו אם הבן יעמוד מנגד כדי להציל את ממונו [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, דברי דוד].
גישה שלישית, המבוססת על תרגום אונקלוס, מפרשת את זריחת השמש כדימוי לנוכחותם של עדים, כלומר "אם עין העדים נפלה עליו". לפי פירוש זה, אם עדים ראו את הגנב לפני שבעל הבית הגיע והגנב מודע לכך, הרי שברור כי לא יעז להרוג את בעל הבית, שהרי העדים יסגירו אותו לבית הדין והוא יוצא להורג [שד"ל, רמב"ן, נתינה לגר, מיני תרגומא].
בשל העובדה שהגנב אינו מהווה סכנת חיים, קובעת התורה כי דָּמִים לוֹ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הצירוף היא שהגנב נחשב לאדם חי לכל דבר, ואם בעל הבית יהרוג אותו, ייחשב הדבר כשפיכות דמים ודינו ככל רוצח [רש"י, הטור הארוך, רבנו חננאל, קאסוטו, בכור שור]. דעה נוספת מפרשת את המילה "דמים" במשמעות של כסף, כלומר שהגנב נדרש לתת מעות וקנסות כדי להיפטר, אך אין להורגו [הדר זקנים].
מכיוון שהגנב נותר בחיים, חלה עליו חובת התשלום, ולכן נאמר שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. כפילות הפועל באה ללמד שהגנב אינו חייב רק בהשבת הקרן או בתשלומי הכפל על הגניבה עצמה, אלא עליו לפצות את בעל הבית גם על כל נזק נלווה שגרם במהלך הפריצה, כגון שבירת כלים [מלבי"ם, תורה תמימה]. חיוב ממוני זה חל דווקא משום שאסור היה להורגו; אילו היה מותר להורגו בעת הפריצה, הוא היה פטור מתשלומים אלו בשל הכלל המשפטי הפוטר אדם מתשלום ממון כאשר הוא מתחייב בנפשו על אותו מעשה [העמק דבר, ברכת אשר].
במידה ולגנב אין אמצעים לשלם את חובו, קובע הכתוב אִם־אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. בית הדין מוכר אותו לעבד עברי, ובכסף המכירה מוחזר החוב לבעל הבית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. מכירה זו נועדה למנוע מצב שבו עניים יגנבו ללא הפסקה מתוך ידיעה שאין להם כיצד לשלם, מה שהיה גורם לארץ להתמלא בחמס [ספורנו].
הפרשנים מדייקים מתוך המילה בִּגְנֵבָתוֹ מספר הלכות חשובות המגבילות את כוח המכירה: ראשית, הגנב נמכר רק על שווי הקרן של הגניבה, ולא על קנסות נוספים כגון תשלומי כפל או עדות שקר [תורה תמימה, פרדס יוסף]. שנית, רק איש נמכר בגניבתו ולא אישה. שלישית, המכירה מתבצעת רק אם שווי הגניבה תואם לערך המכירה של הגנב כעבד, שכן עליו להימכר בשלמותו ולא לחצאין [מלבי"ם, אבן עזרא הקצר, תורה תמימה]. לבסוף, גנב יכול להימכר פעם אחת בלבד עבור גניבה מאדם מסוים, אך ניתן למכור אותו שוב אם גנב מאנשים שונים [תורה תמימה].