פסוק זה עוסק בדיני השואל, ומציג את רמת האחריות הגבוהה ביותר מבין כל סוגי השומרים. הפרשנים מסכימים כי מכיוון שהשואל מקבל את החפץ או הבהמה כטובה וכל ההנאה מהשימוש היא שלו בלבד (ללא תשלום לבעלים), התורה מטילה עליו אחריות מוחלטת. בשל כך, הוא חייב לפצות את הבעלים לא רק במקרים של פשיעה, גניבה ואבידה, אלא אפילו במקרים של אונס גמור ותאונות בלתי נמנעות [רלב"ג, חזקוני, רש"ר הירש, בכור שור, שטיינזלץ].
וכי ישאל
הכוונה היא ללקיחת כלי או בעל חיים על מנת לעשות בהם מלאכה [רשב"ם, שטיינזלץ]. הכתוב משתמש בפועל "ישאל" ולא במילה "יתן" (כפי שהופיע בפרשיות השומרים הקודמות), כדי להדגיש שהחפץ נלקח לצורכו ולהנאתו של השואל, ולא למטרת שמירה עבור הבעלים [מלבי"ם]. האות וי"ו בתחילת המילה מחברת את דין השואל לדיני השומרים שקדמו לו בפסוקים הקודמים [תורה תמימה, ברטנורא].
מעם רעהו
מילים אלו מלמדות שני עקרונות משפטיים: ראשית, אחריותו של השואל מתחילה רק מהרגע שבו הוא מושך את הבהמה ומוציא אותה פיזית מרשותו של המשאיל [העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם]. שנית, העיקר תלוי ב"שעת השאילה", כלומר, הרגע שבו נלקח החפץ הוא הזמן הקובע מבחינה משפטית לגבי תנאי ההשאלה [תורה תמימה].
ונשבר או מת
הכוונה היא למקרי אונס שבהם החפץ נשבר, או שהבהמה נטרפה, נפצעה או מתה מוות טבעי [רשב"ם, שטיינזלץ]. המילה "או" באה לרבות אפילו מקרה שבו הבהמה נשבתה על ידי שודדים [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפרשנים שמים לב כי בפסוק הקודם (העוסק בשומר שכר) הסדר היה "ומת או נשבר", ואילו כאן הסדר התהפך. הסיבה לכך היא ששבירת איברים בבהמה היא לרוב תאונה נדירה יותר ממוות טבעי, שכן הבהמה פיקחית ונוטה להישמר ממכשולים. לכן הכתוב הקדים את השבירה כדי להדגיש את החידוש: השואל חייב לשלם אפילו על תאונה חריגה ובלתי צפויה לחלוטין [העמק דבר, מלבי"ם].
עם זאת, ישנו חריג אחד שבו השואל פטור: אם הבהמה מתה כתוצאה ישירה מהעבודה שלשמה היא הושאלה ("מתה מחמת מלאכה"). במקרה כזה, הבעלים ידעו מראש לאיזו מטרה הושאלה הבהמה וקיבלו על עצמם את הסיכון. אך אם השואל חרג מתנאי ההשאלה והעביד אותה במקום או בתנאים אחרים, הוא נושא באחריות המלאה [בכור שור, רש"ר הירש].
בעליו אין עמו
חלק זה של הפסוק מציג את התנאי לחיובו של השואל, ויש בו שתי שכבות של פרשנות:
על דרך הפשט, מכיוון שהבעלים אינם נוכחים בשעת התאונה, הם יכולים לטעון שהשואל הכביד על הבהמה והעביד אותה מעבר לכוחותיה, ולכן עליו לשלם [אבן עזרא, חזקוני].
אולם, על דרך ההלכה ופירוש חז"ל (שהאבן עזרא מציין כי הוא הפירוש הנכון והמדויק), הפסוק אינו עוסק בנוכחות הפיזית של הבעלים בשעת התאונה. שהרי נוכחות הבעלים לא הייתה יכולה למנוע מוות טבעי של הבהמה [רש"ר הירש]. הפירוש הוא שהבעלים אינם נמצאים "עמו במלאכתו". כלומר, התורה מחדשת דין הנקרא "שאילה בבעלים": אם בשעת ההשאלה, הבעלים של הבהמה היו מושכרים או מושאלים לעשות מלאכה עבור השואל, השואל פטור לחלוטין מתשלום במקרה של אונס [רש"י, רא"ש]. הפטור תקף גם אם הבעלים לא היו באותו מקום, גם אם עשו עבור השואל מלאכה שונה לחלוטין, ואפילו אם עשו עבורו פעולה קטנה וסמלית כמו הגשת כוס מים באותו רגע [מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד]. הכלל הוא שאם הבעלים היו במלאכתו של השואל בשעת השאילה, השואל פטור, גם אם הבעלים כבר לא היו עמו בשעת השבירה והמיתה [רא"ש, ברטנורא].
הפרשנים מציעים כמה טעמים לפטור הייחודי של "שאילה בבעלים":
גישה אחת מסבירה זאת מבחינה משפטית ומעמדית, שכן לא ייתכן שאדם יהיה בו זמנית גם משועבד (כפועל) וגם משעבד (כאדון) לאותו אדם [רלב"ג, תורה תמימה].
גישה שנייה מסבירה זאת מבחינה פסיכולוגית, כאשר אדם עושה מלאכה עבור חברו, הוא מעוניין לרצות אותו כדי לקבל את שכרו, ולכן הוא מוחל על זכויותיו ואינו מקפיד אם חברו משתמש בבהמתו [רלב"ג].
גישה שלישית גורסת כי זהו תנאי מובלע ביחסי עבודה, כאשר הבעלים מעמיד את עצמו וגופו לרשות השואל (מבלי שהשואל יישא באחריות על נזקי גופו של הפועל), מובן מאליו שהוא אינו מטיל על השואל אחריות חמורה יותר כלפי רכושו ובהמתו [רש"ר הירש].