הפגיעה בחלשים ביותר בחברה גוררת אחריה תגובה אלוהית חריפה ומיידית. כאשר אדם מנצל אלמנה או יתום, ה' מציב את עצמו כמגן הישיר שלהם. מכיוון שאין להם עוזרים ומושיעים בשר ודם, ה' שומע מיד את צעקתם ופועל כגואל הדם שחמתו בוערת לנקום את עלבון קרוביו [שד"ל, הטור הארוך].
על המילים וחרה אפי מציינים הפרשנים כי ביטוי זה של חרון אף אלוהי שמור בתנ"ך כמעט באופן בלעדי לחטא החמור של עבודה זרה. השימוש בו כאן מלמד שחומרת העינוי של יתום ואלמנה שקולה לעבודה זרה, ועונשה כולל גלות ועצירת גשמים [תורה תמימה, מלבי"ם]. אותה מידת הדין שהכתה במצרים כדי להציל את בני ישראל שהיו גרים שם, תכה כעת במי שיפגע ביתומים ובאלמנות [רבנו בחיי].
העונש על החטא מנוסח בלשון רבים – וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, למרות שהאזהרה בפסוק הקודם נאמרה בלשון יחיד ("אם ענה תענה"). שינוי זה מלמד כי האחריות מוטלת על החברה כולה; כל אדם שרואה את העינוי ואינו נחלץ לעזרה, נחשב שותף למעשה וייענש עליו [ברכת אשר]. עונש זה אינו מיתה רגילה בידי שמים, אלא מוות אלים בחרב האויב [הטור הארוך, קאסוטו]. הוא נוטה להתממש בעיקר בשעות של מלחמה וסכנה, זמנים של כעס אלוהי בעולם, שבהם נגבים החובות על עוונות אלו [העמק דבר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש המפורט – וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים – מבוסס על העיקרון של מידה כנגד מידה. אדם שבחר מרצונו להתאכזר לאלמנה וליתום, יביא בעל כורחו את אותה מציאות קשה על משפחתו שלו. מעבר לענישה, יש כאן ניסיון לעורר אמפתיה; בני ישראל ידעו את נפש הגר מניסיונם במצרים, אך טרם חוו את כאבם של היתום והאלמנה. הציור המוחשי של משפחתם נותרת חסרת כל נועד לעורר את רחמיהם ולמנוע את הפגיעה מלכתחילה [שד"ל, קונטרס חיבה יתירה].
פרשנים רבים מקשים: אם הגברים נהרגים בחרב, הרי שמובן מאליו שנשותיהם תהיינה אלמנות ובניהם יתומים, ואם כן, מדוע התורה צריכה לציין זאת במפורש? הפירוש המקובל הוא שאין מדובר בתוצאה טבעית של המוות, אלא בקללה כפולה וממוקדת. משמעות המילים היא שהנשים והילדים יישארו כבולים במצבם המשפטי ללא יכולת להשתקם. הנשים תהיינה כעגונות, "אלמנות חיות", שלא יוכלו להינשא מחדש משום שלא יהיו עדים למות בעליהן במלחמה. במקביל, הבנים ייחשבו יתומים מבחינת האובדן, אך בית הדין לא יאפשר להם לרשת את נכסי אביהם, שכן מותו לא הוכח בוודאות [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד].
סמיכות פסוק זה לפסוק הבא העוסק באיסור הלוואה בריבית ("אם כסף תלוה"), נועדה ללמד שגם עוון הריבית גורר אחריו עונש מוות והשארת משפחה יתומה [קיצור בעל הטורים]. עם זאת, הפיכת ההתנהגות ממידת אכזריות למידת רחמים כלפי החלשים, תהפוך את מידת הדין למידת הרחמים, ותעניק לאדם צדקה ואריכות ימים [רבנו בחיי].