התורה מתמודדת כאן עם פגיעה מוסרית וחברתית, שבה גבר מנצל את תמימותה של אישה צעירה. מיקום ההלכה הזו בסמיכות לדיני ממונות וגניבות אינו מקרי, שכן הפיתוי נתפס כמעין "גניבת דעת" וגניבת תמימותה של הנערה, לצד ההפסד הכלכלי הנגרם לאביה [חזקוני, רש"ר הירש]. המקרה הנידון שונה מהותית ממקרה של אונס, שכן כאן המעשה נעשה בהסכמה, לרוב מתוך הבטחות שווא ופיתויים של גברים בעלי מעמד המנצלים נערות כדי למלא את תאוותם ולאחר מכן מתכוונים לעוזבן [שד"ל, אברבנאל].
הביטוי וְכִי יְפַתֶּה מתאר את פעולת השכנוע. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בדיבור רך על לבה של הנערה ושידולה עד שהיא מסכימה למעשה [רש"י, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה גישה הרואה בפיתוי פעולה עמוקה יותר של רמאות, תחבולה והטיית הרצון באמצעות דברי שקר, המנצלת את חוסר בשלותה של הנערה [רמב"ן, ביאור יש"ר].
התורה מדגישה שמדובר בנערה בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה. אזכור אי-האירוסין בא להוציא מקרה של נערה המאורסת לאדם אחר, שכן דינה חמור בהרבה וגורר עונש מוות [רשב"ם, חזקוני]. כמו כן, במקרה שהנערה הייתה מאורסת בעבר וכעת היא גרושה או אלמנה, הקנס הכספי ישולם לה ולא לאביה [רלב"ג, מלבי"ם]. ההלכה מתמקדת דווקא בבתולה, שכן הפגם וההפסד הכלכלי שניכרים במעשה זה רלוונטיים רק לה [תורה תמימה]. הפרשנים מסכימים כי הדין חל דווקא על נערה צעירה הנמצאת תחת רשות אביה. אישה בוגרת שהתפתתה מרצונה אינה זכאית לקנס, שכן היא נחשבת עצמאית וכמי שמחלה על זכויותיה מדעתה [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג].
באשר לביטוי מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה, קיימת מחלוקת פרשנית לגבי משמעות הפעולה. גישה אחת מפרשת כי על המפתה לפסוק לה סכום כסף כמשפט כל איש לאשתו, כלומר להתחייב לה בכתובה [רש"י, מזרחי, נתינה לגר]. מנגד, יש החולקים וטוענים שכתובה היא תקנה מאוחרת מדברי סופרים, ולכן מפרשים את המילה מלשון מהירות. לפי פירוש זה, על החתן למהר ולשלוח לארוסתו מתנות, תכשיטים ובגדים כהכנה לחופה ולנישואין [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. דעה נוספת רואה במילה מוהר ביטוי של קשר וחיבור [אבן עזרא]. הלכה למעשה, הפרשנים מסכימים כי גובה המוהר או הקנס שהמפתה נדרש לשלם עומד על חמישים שקלי כסף, בדומה לקנס המוטל על אונס [רשב"ם, רלב"ג].
למרות הלשון המורה על לקיחתה לאישה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין חובה מוחלטת על המפתה לשאת את הנערה. בניגוד לאונס, שבו התורה כופה על האנס לשאת את הנאנסת ללא אפשרות גירושין, במקרה של מפתה המצב שונה. מכיוון שהמעשה נעשה בהסכמתה של הנערה וגם היא חטאה בו, התורה אינה קונסת אותו בנישואין כפויים. הבחירה נתונה בידיו, וחשוב מכך, בידי הנערה ואביה היכולים לעכב את הנישואין ולהסתפק בקנס הכספי, וזאת כדי לא להפקיר את בנות ישראל בידי אנשים שניצלו אותן וכדי למנוע מצב שבו החוטא נשכר [רמב"ן, הטור הארוך, העמק דבר]. עם זאת, יש מי שסבור שהתורה אכן מחייבת אותו לשאתה בעל כורחו כדי לתקן את חרפתה, אך גם לדעה זו הוא רשאי לגרשה לאחר מכן מאחר שהמעשה המקורי נעשה ברצונה [בכור שור, חזקוני].
ברובד האלגורי, יש מן המפרשים הרואים בפסוק סמל למאבקו הרוחני של האדם. המפתה משול ליצר הרע המפתה את הנפש הטהורה (הבתולה) להיטמא בחטא. אולם, אם הנפש מסרבת לשוב ולחטוא, ה' מטהר אותה, מעביר את פשעה, ומחשיב אותה מחדש כנפש טהורה שלא חטאה מעולם [אלשיך].