מערכת המשפט בתורה יוצרת איזון עדין בין זכותו החוקית של המלווה להבטיח את גביית חובו, לבין החובה המוסרית להגן על כבודו ועל צרכיו הבסיסיים של הלווה העני.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל אינו מתייחס למשכון שניתן מרצון בשעת ההלוואה, אלא למשכון שנלקח בכוח כאשר הגיע זמן הפירעון והחוב לא שולם [רש"י, שד"ל, מזרחי, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, דברי דוד]. לקיחה זו אינה נעשית על ידי פריצה לבית הלווה, אלא מתבצעת בחוץ על ידי שליח בית הדין [רשב"ם, תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני].
המשכון המדובר הוא שַׂלְמַת רֵעֶךָ. מדובר בבגד פשוט ובסיסי [פרדס יוסף], מעין מעטפת מרובעת ללא שרוולים המותאמת לגוף האדם [שד"ל, רש"ר הירש]. לבגד זה היה שימוש כפול: ביום הוא שימש כלבוש, ובלילה ככסות לשינה [העמק דבר, שד"ל]. מבחינה דקדוקית, המילה תְּשִׁיבֶנּוּ מנוסחת בלשון זכר, ולכן היא אינה מתייחסת למילה שלמה שהיא בנקבה, אלא לחבול, כלומר למשכון עצמו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, חזקוני, קאסוטו].
באשר לזמן ההשבה, עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, קיימות שתי גישות מרכזיות התלויות בסוג הבגד. גישה אחת מפרשת שהכתוב מדבר על בגד יום, ולכן משמעות הפסוק היא שיש להשאיר את הבגד אצל הלווה למשך כל היום עד שקיעת החמה, ורק בלילה המלווה רשאי לקחת אותו [רשב"ם, רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רש"ר הירש, דברי דוד, צאינה וראינה]. הגישה השנייה גורסת כי הפשט עוסק בבגד לילה, ולכן החובה היא להשיב את המשכון ללווה סמוך לשקיעה, בטרם יזדקק לו כדי לישון [אדרת אליהו, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. יש המשלבים בין הגישות ומסבירים שהניסוח הכפול כולל את שתי החובות: השבת בגד יום בבוקר, והשבת בגד לילה בערב [הכתב והקבלה, העמק דבר]. אף שעל פי שורת הדין המלווה רשאי להחזיק במשכון, המוסר מחייב אותו להשיבו לאחיו העני כשהוא זקוק לו [קאסוטו].
הדרישה להשיב את המשכון מדי יום מעוררת שאלה הגיונית: מה התועלת בלקיחת משכון אם המלווה אינו יכול להחזיק בו ברציפות? הפרשנים מציעים לכך מספר סיבות. ראשית, מבחינה הלכתית, החזקת המשכון מונעת את שמיטת החוב בשנת השמיטה, ומאפשרת למלווה לגבות את החוב מנכסי הלווה גם אם ימות, שכן מיטלטלין אינם משתעבדים לבעל חוב לאחר המוות ללא משכון [מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, גור אריה]. שנית, לקיחת המשכון מדי לילה מונעת מהלווה ללכת וללוות מאדם אחר תוך שימוש באותו הבגד כעירבון [אבן עזרא, שד"ל]. בנוסף, הטרחה והבושה הכרוכות בלקיחת הבגד והשבתו מדי יום מפעילות לחץ על הלווה להזדרז ולפרוע את חובו [שד"ל]. לבסוף, המשכון נשאר בחזקת המלווה לפרק זמן קצוב של שלושים יום על פי דין, ולאחר מכן הוא רשאי למוכרו [חזקוני].
ברובד הסמלי והרעיוני, הפסוק זוכה למספר פירושים עמוקים. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא ההשוואה בין התנהגות האדם להתנהגות הבורא. ה' לוקח את נשמתו של האדם כמשכון בכל לילה כשהוא ישן, ובמידת הרחמים משיב לו אותה בבוקר אף על פי שהאדם חוטא וחייב לו. מכאן נלמדת החובה של האדם להשיב את המשכון לחברו העני [רש"י, דעת זקנים, רקנאטי].
בנוסף, הבגד נמשל לנשמת האדם על חלקיה השונים, והמילה רעך רומזת לה' עצמו. הפסוק קורא לאדם להתעורר מתרדמתו ולשוב בתשובה על חטאיו, המהווים משכון. הזמן המוקצב לכך, עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, מרמז ליום המוות, שבו שוקעת שמשו של האדם ועליו להשיב את נשמתו לבורא [אור החיים, שפתי כהן]. בראייה לאומית רחבה יותר, המשכון מסמל את בית המקדש שנלקח מעם ישראל בעוונותיו, וההבטחה להשיבו קשורה לביאת המשיח, שנמשל לשמש צדקה שתרפא את העולם [רבנו בחיי].