אחריות כבדה מוטלת על אדם המקבל לידיו רכוש חי של אדם אחר במטרה לשמור עליו. כאשר בעל חיים נגנב ממשמרתו של השומר, עליו לשאת בתוצאות ולפצות את הבעלים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדין זה עוסק בשומר המקבל שכר, בניגוד לשומר החינם שנידון מוקדם יותר בפרשת המשפטים. מכיוון שהשומר מקבל תשלום עבור עבודתו, מצופה ממנו לגלות ערנות וזהירות יתרה, ולכן הוא נושא באחריות במקרה של גניבה [מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור, חזקוני]. התורה בחרה להדגים דין זה דווקא בשור או חמור, משום שדרך העולם היא לשמור בעלי חיים אלו תמורת שכר, בשונה מכסף או כלים שבדרך כלל נשמרים בחינם [מלבי"ם]. במקרה שהגנב לא אותר, השומר נדרש לשלם לבעלים את ערך הבהמה, אך אם הגנב יימצא, הגנב עצמו יחויב בתשלומי כפל [קאסוטו].
בשונה מגישת רוב הפרשנים הנשענת על מסורת חז"ל, ישנה דעה הסבורה כי חיוב זה חל גם על שומר חינם. לפי תפיסה זו, מכיוון שדרכם של בעלי חיים לשוטט וקל מאוד לגנוב אותם, אדם שלקח על עצמו לשמור עליהם נחשב כרשלן אם לא הצליח למנוע את הגניבה, ולכן עליו לשלם [שד"ל].
כפילות הפועל גָּנֹב יִגָּנֵב אינה מקרית, והיא באה להרחיב את היקף האחריות של השומר כך שתכלול לא רק גניבה, אלא גם מקרה של אבדה [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. הרחבה זו נלמדת מהיגיון פשוט: אם השומר חייב לשלם על גניבה, שהיא אירוע הקרוב יותר לאונס ולכוח עליון, קל וחומר שעליו לשלם על אבדה, שהיא מצב הקרוב יותר לרשלנות מצידו [תורה תמימה]. המונח מבטא גם היעלמות חשאית, כך שהוא כולל מצב שבו הבהמה התרחקה ואבדה מעצמה [רש"ר הירש]. אחריותו של שומר השכר היא מוחלטת כלפי אירועים המתרחשים בהעדרו או בזמן שנתו. אפילו אם הגניבה התבצעה בכוח רב שהשומר לא היה יכול לעמוד מולו, הוא עדיין חייב בתשלום, שכן ההנחה היא שאילו היה נוכח וער, ייתכן שהגנבים כלל לא היו מנסים לפעול [רש"ר הירש].
המילה מֵעִמּוֹ מוגדרת כהיעלמות הבהמה מתחת ידו ומרשותו של השומר, כתוצאה מרשלנותו [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. מילה זו נועדה לדייק על מי בדיוק חלה האחריות. היא מטילה את החיוב על הנוקד, שהוא הרועה הראשי השומר על הצאן בעצמו או יחד עם נעריו. לעומת זאת, היא פוטרת מאחריות את הצוער, קרי רועה צעיר או עוזר. אם הרועה הראשי מסר את הבהמה לשמירתם של עוזריו הצעירים והיא נגנבה, הוא פטור מתשלום, משום שזוהי דרכו הרגילה של רועה למסור את הצאן לנערים הכפופים לו. אך אם מסר את הבהמה לרועה ראשי אחר, שאין דרכו להעביר את השמירה לאחרים, האחריות לתשלום נותרת בעינה [תורה תמימה, מלבי"ם].