התורה מציבה דרישה מוסרית עמוקה להגן על החלשים והפגיעים ביותר בחברה, ובראשם האדם הזר. ציווי זה אינו נשען רק על צדק מופשט, אלא יונק מתוך הזיכרון ההיסטורי והחוויה הלאומית של עם ישראל. התורה קובעת כי זכויותיו של אדם אינן נגזרות ממעמדו החברתי או ממוצאו, אלא מעצם היותו אדם, ודורשת התייחסות שוויונית והוגנת.
הפרשנים מסבירים כי גֵר הוא אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממקום אחר כדי לגור בה [רש"י]. הגישות נחלקות לגבי זהותו המדויקת של הגר בפסוק: יש המפרשים כי מדובר בגר צדק שקיבל עליו את ברית התורה [רלב"ג, אונקלוס], בעוד אחרים סבורים כי הכוונה היא לגר תושב, אדם חסר שורשים משפחתיים והיכרות עם מנהגי המקום, מה שהופך אותו למטרה קלה לניצול [אבן עזרא, בכור שור, חזקוני]. מיקומו של הפסוק מיד לאחר איסור עבודה זרה נועד להדגיש מסר חשוב: אף שהתורה מתעבת עבודה זרה, היא אוהבת את הגר שפרש ממנה. לכן, אסור לבזות אותו או לחשוד שמחשבותיו עדיין נתונות לאלילים, שכן עם גיורו נמחלו עוונותיו ונפשו נטהרה [הדר זקנים, חתם סופר, אלשיך, נחל קדומים].
הפסוק מחלק את איסור הפגיעה בגר לשני חלקים מרכזיים:
הציווי לֹא־תוֹנֶה מתפרש בקרב רוב הפרשנים כאזהרה מפני אונאת דברים. הכוונה היא לפגיעה מילולית, גרימת צער, או הטחת מילים מעליבות, כגון הזכרת עברו הדתי או מעשי אבותיו של הגר [רש"י, רשב"ם, רלב"ג].
הציווי וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ מתייחס לפגיעה פיזית או ממונית. הפרשנים מסבירים כי מדובר בגזלת ממונו של הגר, ניצול חולשתו החברתית כדי לכפות עליו עבודה, או הגבלת צעדיו וזכויותיו הכלכליות [רש"י, רשב"ם, רש"ר הירש]. עם זאת, יש מי שסובר כי שני המונחים מתייחסים לניצול כללי של החלש בידי החזק, בין אם בממון ובין אם בסוגים אחרים של דוחק ומצוקה [שד"ל].
התורה מנמקת את האיסור במילים כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם. סביב נימוק זה מתפצלים הפרשנים למספר כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה מתמקדת באמפתיה אנושית. התורה פונה אל הרגש הטבעי של האדם, מתוך הבנה שזיכרון הסבל והמצוקה שחוו בני ישראל במצרים יעורר בהם רחמים כלפי כל אדם הנמצא במצב דומה של זרות וחוסר אונים [שד"ל, קאסוטו, ביאור יש"ר]. חוסר הזכויות של ה"זרים" היה השורש לשעבוד במצרים, והתורה מזהירה לבל יחזור עוול זה במדינת היהודים [רש"ר הירש].
גישה שנייה, מעשית יותר, רואה בכך אזהרה מפני צביעות. אם תפגע בגר ותזכיר לו את מוצאו, הוא עלול להשיב לך באותו מטבע ולהזכיר שגם אבותיך היו גרים במצרים. הכלל הוא שאין לאדם להצביע על מום בחברו כאשר אותו מום קיים גם בו [רש"י, מזרחי, תורה תמימה].
גישה שלישית ומרכזית שוללת את ההסבר הפסיכולוגי, ומציגה תפיסה תיאולוגית של צדק אלוהי. הנימוק אינו עוסק רק בהזדהות, אלא בהבנת כוחו של אלוהים כמשענתם של החלשים. התורה מזהירה את האדם שלא ינצל את הגר מתוך מחשבה שאין לו משפחה או גואל שיגן עליו. בני ישראל חוו על בשרם במצרים כיצד אלוהים רואה את דמעת העשוקים, שומע את זעקתם, ונלחם את מלחמתם של חסרי המגן נגד החזקים מהם. כשם שאלוהים הושיע את ישראל ממצרים מתוך רחמים וללא זכות קודמת, כך הוא יעמוד לימינו של הגר [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך].
נוסף על כך, קיימת גישה רעיונית־רוחנית המסבירה כי אדם עלול לטעות ולחשוב שנשמות ישראל קדושות מיסודן, בעוד הגר מגיע ממקור נחות או טמא, ולכן מותר לזלזל בו. על כך משיבה התורה שגם בני ישראל היו שקועים בטומאה במצרים לפני שנגאלו, ולכן מבחינה רוחנית אין כל הבדל מהותי בין היהודי מלידה לבין הגר [אור החיים]. התורה מרבה להזהיר על יחס ראוי לגר, בין היתר משום שפגיעה בו עלולה לגרום לו ללמוד מנהגים רעים מהחברה הסובבת אותו, או להחליש את עמידתו הרוחנית [תורה תמימה].