שמות, פרק כ״ב, פסוק כ׳

התורה מציבה דרישה מוסרית להגן על הגֵר, אדם שנולד בארץ אחרת או שהתגייר, ומונעת את ניצול חולשתו בשני מישורים. האזהרה לֹא־תוֹנֶה אוסרת על פגיעה מילולית וגרימת צער, ואילו הציווי וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ אוסר על עושק ממוני או פיזי. הנימוק כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם מעורר אמפתיה מתוך הזיכרון ההיסטורי, ומונע צביעות או התנשאות של מי שבעצמו היה זר, חסר זכויות ונטול מעמד רוחני. מעבר לכך, זיכרון זה מבהיר כי אין לנצל את החלש מתוך מחשבה שאין לו מגן, שהרי כשם שה' שמע את זעקת ישראל במצרים והושיע אותם, כך הוא נלחם את מלחמתם של חסרי ההגנה.