כאשר רכוש המופקד בידי שומר נפגע באונס – כלומר בתאונה בלתי נמנעת כגון מוות או שבירת איבר – ואין עדים למקרה, התורה מבססת מנגנון הכרעה הנשען על הצהרה חמורה. השומר פטור מתשלום, אך עליו לגבות את טענתו בשבועה.
שְׁבֻעַת ה׳ צריכה להיאמר בשמו המפורש של ה׳ [תורה תמימה]. שבועה זו מהווה פנייה ישירה למשפט האלוהי, במקום שבו בית הדין האנושי אינו יכול להכריע מחוסר ראיות [רש"ר הירש]. עם זאת, אם המקרה אירע במקום ציבורי שבו מצויים עדים, השומר אינו נאמן בשבועתו ועליו להביא ראייה לדבריו [בכור שור, חזקוני].
המילים בֵּין שְׁנֵיהֶם מלמדות על מספר עקרונות משפטיים ומוסריים. מבחינה משפטית, השבועה חלה רק בין בעלי הדין המקוריים ואינה עוברת ליורשיהם [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. כמו כן, בית הדין אינו רשאי לכפות את השבועה אם הצדדים מעדיפים להתפשר או לוותר עליה [תורה תמימה, רש"ר הירש, צפנת פענח]. הדין גם מוציא מכלל זה אדם החשוד כשקרן; במקרה כזה השבועה עוברת לצד התובע [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני]. מבחינה מוסרית, האחריות לשבועה מוטלת על שני הצדדים. גם בעל הרכוש נושא באשמה מסוימת על כך שמסר את רכושו לאדם שאינו אמין, ובכך הביא בעקיפין לחילול השם שעלול להיגרם משבועת שקר [אור החיים, תורה תמימה, רש"ר הירש].
תוכן השבועה מוגדר במילים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. השומר נשבע שטענתו על התאונה אכן נכונה, ובעיקר – שלא השתמש ברכוש לצרכיו האישיים [מזרחי, שד"ל, גור אריה, דברי דוד]. משמעות הביטוי בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ היא הרכוש, הבהמה או הכלים השייכים לחברו [אבן עזרא, רבנו בחיי]. תנאי זה קריטי, שכן אם השומר השתמש בפיקדון ללא רשות, אפילו ללא גרימת נזק או פחת, הוא הופך לאחראי מלא ויהיה חייב בתשלום גם אם לאחר מכן הבהמה מתה באונס מוחלט [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים]. גישה נוספת מסבירה שמשמעות השבועה היא שהתאונה קרתה מעצמה ולא כתוצאה מפשיעה או רשלנות של השומר [הכתב והקבלה].
הפסוק נחתם במילים וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם, ובהן נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות באשר למהות ה"לקיחה" [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבעל הבהמה מקבל את השבועה, ובעקבותיה השומר פטור לחלוטין מתשלום [רש"י, רשב"ם, מזרחי, נתינה לגר, פרדס יוסף]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים את הדברים כפשוטם: בעל הבהמה לוקח את מה שנותר מרכושו, כגון הנבלה או הבהמה השבורה, והשומר אינו משלם לו דבר על ההפסד [העמק דבר, שד"ל, תורה תמימה, מלבי"ם, קאסוטו]. פירוש ייחודי מציע [הכתב והקבלה], ולפיו המילה בְּעָלָיו מתייחסת להתחייבות המוטלת "עליו" (על השומר), כלומר השומר הוא זה שלוקח את שכר השמירה המגיע לו עד לרגע התאונה.
מתוך סיומת זו לומדים הפרשנים כלל יסוד בדיני ממונות: שבועה נועדה לפטור נתבע מתשלום, ואינה משמשת כלי בידי תובע כדי להוציא ממון מחברו [תורה תמימה, רש"ר הירש].