במקרים של פיתוי נערה, הפתרון הראשוני שמציגה התורה הוא נישואין, אך קיימת גם אפשרות שהקשר לא ייצא אל הפועל. במצב כזה, התורה מבטיחה שהפוגע לא ייצא בלא עונש ושהזכויות הכלכליות של משפחת הנערה יישמרו, תוך מתן פיצוי על הפגיעה במעמדה.
הזכות למנוע את הנישואין מנוסחת במילים אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ. האב רשאי להתנגד לנישואין אם הוא סבור שהמפתה אינו ראוי לבתו [קאסוטו]. הגנה זו נועדה, בין היתר, למנוע מצב שבו אדם עני יפתה את בתו של אדם עשיר רק כדי לאלץ אותו להסכים לנישואין ללא תשלום המוהר המקובל, בניגוד לרצונו של האב [שד"ל]. עם זאת, הכפילות הלשונית במילים מָאֵן יְמָאֵן מלמדת שזכות הסירוב אינה שמורה לאב בלבד, אלא גם הנערה עצמה יכולה לעכב את הנישואין ולסרב להם [תורה תמימה, חזקוני]. מעבר לכך, הסירוב יכול להיות גם "מן השמיים", כלומר במקרים שבהם הנישואין אסורים על פי ההלכה, כגון אלמנה לכהן גדול [תורה תמימה].
כאשר הנישואין אינם יוצאים לפועל, חלה על המפתה חובת תשלום קנס, כפי שנאמר כֶּסֶף יִשְׁקֹל. תשלום זה נובע מעצם מעשה הפיתוי [אבן עזרא]. בניגוד לאונס, שבו הפוגע משלם מיד, במקרה של פיתוי הקנס משולם רק כאשר מוחלט שהשניים לא יתחתנו. אם הם אכן נישאים, עצם הנישואין מהווה תיקון למצבה וחיפוי על בזיונה, והמפתה פטור מן הקנס ומתחייב במוהר רגיל [תורה תמימה].
הקנס משולם לאב, שכן הוא הזכאי לקבל את כסף הקידושין של בתו הנערה [ביאור יש"ר, תורה תמימה]. הרציונל הכלכלי מאחורי התשלום הוא שהפיתוי פוסל את הנערה בעיני בחורים אחרים, מה שיקשה על האב למצוא לה חתן שיסכים לשלם עבורה מוהר מלא. לכן, על המפתה לשלם לאב את ההפסד שגרם לו [שד"ל, ביאור יש"ר]. אם הנערה הייתה יתומה בזמן הפיתוי, היא אינה זכאית לקנס, שכן בעצם הסכמתה לפיתוי היא נחשבת כמי שמחלה עליו. אולם, אם פותתה בעוד אביה בחיים והוא מת לאחר מכן, היא יורשת את כספי הקנס מאביה [תורה תמימה]. יש לציין כי בניגוד לחוקים קדומים אחרים (כמו החוק האשורי) שהעניקו לאב רשות להעניש את בתו המפותה באכזריות ואף להורגה, התורה שוללת זאת לחלוטין ומתמקדת בהסדרת הפיצוי הכספי בלבד [קאסוטו].
שיעור התשלום מוגדר כ-כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. המילה מוהר משמעותה התשלום הקבוע והמקובל שניתן בעת נישואי בתולות [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר], וכן שטר של התחייבות ושעבוד. מכאן אף סמכו חכמים את יסודותיה של הכתובה, כהתחייבות כספית מן התורה [תורה תמימה].
לגבי הסכום המדויק, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בקנס קצוב של חמישים שקלים. סכום זה נלמד באמצעות השוואה (היקש או גזירה שווה) לדינו של אונס המופיע בספר דברים. הלימוד הוא הדדי: מדין האונס לומדים שהסכום הוא "חמישים", ומתוך המילה יִשְׁקֹל הכתובה כאן אצל המפתה, לומדים שהמטבע הנדרש בשני המקרים הוא "שקלים" מכסף, ולא מטבע פחות בערכו [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד, חזקוני, בכור שור].