עבודת הבורא דורשת נאמנות מוחלטת, וכל סטייה ממנה מהווה פגיעה בברית היסודית. לאחר שהאיסור הכללי על עבודה זרה ניתן כבר בעשרת הדיברות, כאן מפורטים לראשונה העונש והמשפט המעשי על עבירה זו [רמב"ן, רבנו בחיי]. עם זאת, יש הסבורים כי מאחר שישראל כבר הוזהרו, אזהרה זו מכוונת ספציפית כלפי הגר התושב, וקובעת את התנאי ההכרחי לישיבתו בארץ ישראל, והוא הימנעות מוחלטת מעבודה זרה [אבן עזרא, חזקוני]. אחרים קושרים את מיקום ההלכה לכאן בשל סמיכותה לחטאים הקשורים בפריצות או בכישוף, המהווים פעמים רבות פתח לעבודה זרה [רלב"ג, בכור שור, קאסוטו].
המילה זֹבֵחַ אינה מתייחסת רק להקרבת קורבן, אלא משמשת כאב טיפוס. הפרשנים מסכימים כי כשם שזביחה היא עבודת פנים שנעשית בדרך כלל בתוך המקדש לשם שמים, כך כל עבודות הפנים, כגון הקטרת קטורת, ניסוך מים או יין והשתחוויה, דינן מוות אם נעשו לעבודה זרה, אפילו אם אין זו דרך העבודה הרגילה של אותו אליל. לעומת זאת, עבודות חוץ כמו כיבוד, ריבוץ, גיפוף ונישוק, מחייבות מיתה רק אם זוהי דרך העבודה הייחודית והמוגדרת של אותו פסל [רש"י, רמב"ן, מזרחי, תורה תמימה].
המילה לָאֱלֹהִים מנוקדת באות למ"ד בפתח, כלומר לאותם האלוהים. ניקוד זה מצביע על כך שהתורה מתייחסת לאותן עבודות זרות ספציפיות שכבר הוזהרו עליהן בעבר בהר סיני [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר]. איסור זה מקיף כל כוח שאינו ה', בין אם מדובר באלילי עץ ואבן, שדים, כוחות מופשטים או אפילו מלאכי השרת [רמב"ן, אבן עזרא, העמק דבר, שטיינזלץ].
על עבירה זו קובעת התורה עונש חמור, והוא יָחֳרָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המונח היא הוצאה להורג על ידי בית דין. עם זאת, פרשנים אחרים מדגישים כי המילה גוזרת גם עונש כלכלי של השמדת כל רכושו של החוטא, בדומה לדין עיר הנדחת [שד"ל, קצור בעל הטורים, נתינה לגר]. יש המשלבים בין הגישות וטוענים כי יחיד שנידון מומת לבדו, אך אם מדובר בציבור הם מוחרמים יחד עם כל רכושם [אבן עזרא הקצר]. מעבר לעונש על האדם, המונח מלמד על עקרון של מידה כנגד מידה. האדם זבח לתועבה, ולכן הוא עצמו מוחרם, וגם הקורבן עצמו נאסר לחלוטין בהנאה [רבנו בחיי, ספורנו, טור הארוך].
התוספת בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ נועדה לעקור שתי טעויות תאולוגיות נפוצות. ראשית, היא שוללת את מחשבתם של אלו המקריבים למלאכים מתוך אמונה שהם משמשים כמתווכים ואמצעיים לרצות את ה', ומדגישה שהעבודה חייבת להיות ישירה [רמב"ן, ביאור יש"ר, טור הארוך]. שנית, היא אוסרת לחלוטין על שיתוף, כלומר עבודת ה' במקביל לעבודת אלילים אחרים כפי שנהגו הכותים. התורה דורשת עבודה טהורה לשמו העצמי של ה' בלבד, ללא כל שותפות [ספורנו, חזקוני, בכור שור, תורה תמימה].