התורה הופכת את הפעולה הכלכלית של מתן הלוואה מחוזה עסקי קר למחויבות מוסרית וחברתית עמוקה. בניגוד להיגיון הכלכלי הרגיל, המאפשר להפיק רווח מהון פנוי, התורה דורשת לבסס את יחסי הממון על חסד, אחווה והכרה בכך שהעושר הוא פיקדון אלוהי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעל אף השימוש במילה אִם, מתן הלוואה לעני אינו בגדר רשות אלא חובה מוחלטת. המילה אִם משמעותה כאן היא שאם האל העניק לאדם ממון פנוי, עליו להלוותו, או שהיא מתייחסת למצב שבו העני מסרב לקבל צדקה כמתנה ומעדיף לקחת הלוואה [אבן עזרא, ספורנו, מלבי"ם, אברבנאל].
הפרשנים מסבירים את תפיסת העושר העומדת בבסיס הציווי: מדוע לאדם אחד יש עודף ממון ולשני חסר? התשובה היא שהממון העודף שייך למעשה לעני, והאל מפקיד אותו בידי העשיר כאפוטרופוס, רק כדי לזכות אותו במצוות הנתינה. לכן, המלווה אינו צריך לחוש התנשאות על הלווה, שכן הוא בסך הכול מעביר לו את החלק שנקבע לו ממרום [אור החיים, אלשיך]. בנוסף, המילה כֶּ֣סֶף מלמדת שאיסור הריבית החמור נוהג בעיקר בהלוואת כספים, בעוד שהלוואת פירות תמורת פירות עשויה להיחשב לעיתים כעסקת מכר מותרת [תורה תמימה, מלבי"ם].
מתוך המילים אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לומדים הפרשנים סדר קדימויות ברור במתן הלוואות. הלוואה ליהודי קודמת להלוואה לנוכרי, ואפילו במקרה שבו הנוכרי מוכן לשלם ריבית והיהודי מבקש הלוואה בחינם, החובה היא להפסיד את הרווח הכלכלי ולהלוות ליהודי [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. כמו כן, עני קודם לעשיר, וקרובי משפחה ועניי עירו של האדם קודמים לעניי עיר אחרת [רש"י, רבנו בחיי]. העניים מכונים עַמִּ֗י משום שהאנשים החסידים אינם רודפים אחר עושר חומרי, ומי שמלווה להם נחשב כמי שמלווה לאל עצמו [אבן עזרא, כלי יקר].
התורה מזהירה לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה, כלומר איסור לנהוג כבעל חוב נוקשה. המשמעות המרכזית היא שאסור למלווה לדחוק בלווה לשלם, לתבוע אותו בחוזקה בבית הדין, או לנהוג בו באדנות כאילו היה עבדו [רמב"ן, רשב"ם, אברבנאל]. יתרה מכך, אם המלווה יודע שללווה אין אפשרות להחזיר את החוב, אסור לו אפילו לעבור לפניו ברחוב, כדי לא לגרום לו לתחושת בושה והשפלה [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. כמו כן, נאסר על המלווה לצפות לטובת הנאה, כבוד או אפילו הקדמת שלום מצד הלווה בעקבות ההלוואה [אבן עזרא, רבנו בחיי]. גישה ייחודית מפרשת את המילה כְּנֹשֶׁ֑ה מלשון שכחה; אזהרה למלווה שלא יעשה עצמו כאילו שכח את ההלוואה רק כדי לאפשר לריבית לתפוח, ורק אז יבוא לדחוק בלווה לשלם [בכור שור, חזקוני].
הפסוק נחתם באיסור לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ. המילה נֶֽשֶׁךְ מתארת ריבית, והפרשנים מסבירים את השימוש בשורש נ.ש.ך: הריבית משולה לנשיכת נחש. בתחילה זוהי פציעה קטנה בלתי מורגשת בקצה הרגל, אך הארס מפעפע בהדרגה עד שהוא מנפח ומרעיל את הגוף כולו. כך גם הריבית, מתחילה כתוספת קטנה ובלתי מורגשת, עד שהיא תופחת ומכלה את כל ממונו של הלווה [רש"י, רלב"ג]. אף על פי שמבחינה כלכלית טהור גביית תשלום על הארכת זמן ההלוואה נראית הגיונית, התורה אוסרת זאת כדי להשריש חברה המושתתת על ערבות הדדית ולא על ניצול כוחו של ההון [שד"ל, רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי השימוש בפועל ברבים, תְשִׂימ֥וּן, נועד להרחיב את מעגל האחריות. איסור הריבית אינו חל רק על המלווה, אלא כל מי שלוקח חלק בעסקה עובר על האיסור, ובכלל זה הלווה עצמו, הערבים, העדים, הסופר שכותב את השטר, ואפילו הדיינים המקיימים אותו [אבן עזרא, כלי יקר, אברבנאל].
ברובד פנימי יותר, היחס בין המלווה ללווה משקף את היחס בין האדם לאלוהיו. האל מלווה לאדם את נשמתו ואת כוחות חייו. כאשר האדם נוהג בחסד, מוותר משלו ואינו דוחק בחבריו החייבים לו, כך גם האל נוהג כלפיו במידת הרחמים, ואינו דוחק בו על חובותיו הרוחניים [חומש קה"ת].