שמות, פרק כ״ב, פסוק כ״ד

מתן הלוואה אינו רשות אלא חובה מוסרית מוחלטת, שכן העושר הוא פיקדון מאת ה' שנועד לסייע לנזקקים. הכתוב מצווה אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ, כדי ללמד שיש לתת קדימות במתן ההלוואה ליהודי על פני נוכרי, וכן לקרובי משפחה ולעניי עירו של המלווה. התורה אוסרת לנהוג כבעל חוב נוקשה וקובעת לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, כלומר אין לדחוק בלווה לשלם, להשהות את דרישת החוב במכוון, או אפילו לעבור על פניו ולביישו כשאין לו יכולת החזר. לבסוף, הפסוק מזהיר לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, שהוא איסור מוחלט לגבות ריבית הפוגעת כנשיכת נחש שמתחילה בקטן ומתפשטת לכיליון כלכלי, ובלשון רבים נלמד שהאיסור חל על כל המעורבים בעסקה.