קרה לכם פעם שקיבלתם הרבה דמי כיס, וחבר שחסר לו ביקש להלוות מכם קצת? כשיש לנו כסף פנוי, אנחנו אולי חושבים שהוא שייך רק לנו. אבל התורה מגלה לנו סוד מקסים. המילה אִם לא אומרת שיש לנו בחירה אם להלוות או לא. היא מלמדת שאם ה' נתן לנו כסף מיותר, זה בעצם פיקדון. ה' שם את הכסף אצלנו רק כדי שנזכה במצווה לעזור למישהו אחר. לכן, אנחנו לעולם לא צריכים להרגיש חשובים או טובים יותר ממי שמבקש עזרה.
למי כדאי לעזור קודם? המילים אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ מסבירות לנו את הסדר. קודם כל אנחנו עוזרים לבני המשפחה שלנו, אחר כך לעניים שגרים בעיר שלנו, ותמיד נעדיף לעזור ליהודי שצריך הלוואה, אפילו אם מישהו אחר מציע לשלם לנו כדי שנלווה לו.
ומה קורה אחרי שנתנו את ההלוואה? התורה מזהירה: לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה. זה אומר שאסור לנו להלחיץ את מי שלווה מאיתנו או להתנהג אליו כאילו אנחנו שולטים בו. אם אנחנו יודעים שאין לו כרגע איך להחזיר את הכסף, אסור לנו אפילו לעבור מולו ברחוב, כדי שהוא לא ירגיש בושה. אנחנו גם לא צריכים לצפות שהוא ייתן לנו כבוד מיוחד רק בגלל שעזרנו לו.
בנוסף, יש כלל מאוד חשוב: לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ. המילה נֶֽשֶׁךְ מזכירה נשיכה של נחש. למה? כי נשיכה כזו מתחילה כפצע קטן שבקושי מרגישים, אבל לאט לאט הארס מתפשט בגוף. כך גם כשלוקחים ריבית, כלומר מבקשים מהלווה להחזיר יותר כסף ממה שהוא קיבל. זה מתחיל כתוספת קטנה, אבל מהר מאוד החוב גדל ויכול לקחת לאדם את כל כספו. המילה תְשִׂימ֥וּן נכתבה ברבים, כדי ללמד שכולם צריכים להיזהר מהאיסור הזה, לא רק המלווה, אלא גם הלווה וכל מי שעוזר לכתוב את ההסכם.
בסופו של דבר, ה' מלווה לנו בכל יום את החיים והכוחות שלנו. כשאנחנו עוזרים לאחרים, מוותרים ולא מלחיצים אותם, גם ה' מתנהג אלינו ברחמים ובאהבה גדולה.