אחריותו של שומר עומדת למבחן כאשר הוא ניצב מול כוחות הטבע האלימים. כאשר בהמה שעליה הוא שומר מותקפת על ידי חיית טרף, הדין מבחין בין אסון בלתי נמנע לבין רשלנות, ודורש הוכחות חותכות כדי לפטור את השומר מתשלום.
המילים אִם טָרֹף יִטָּרֵף מתייחסות לבהמה שנטרפה על ידי חיה רעה. הפרשנים מצביעים על הבחנה קריטית לגבי סוג החיה התוקפת, הנלמדת מתוספת האות ה"א במילה הַטְּרֵפָה. השומר פטור מתשלום רק כאשר מדובר באונס מוחלט שאינו בשליטתו, כגון תקיפה של ארי, דוב, זאב או נחש, שמהם לא ניתן להציל את הבהמה. לעומת זאת, אם הבהמה נטרפה על ידי חיות חלשות יותר שניתן להבריח, כמו חתול, שועל או נמייה, השומר חייב לשלם על הנזק מכיוון שהיה עליו להגן על העדר [רש"י, ספורנו, מזרחי]. יתרה מזאת, גם במקרה של תקיפת זאב או ארי, אם השומר יכול היה להזעיק רועים אחרים לעזרה ולא עשה זאת, הוא ייחשב כאחראי ויחויב בתשלום [דברי דוד]. אופייה המורכב של טריפה, שלעיתים היא ניתנת למניעה ולעיתים לא, הוא הסיבה לכך שהתורה דורשת בירור משפטי והבאת ראיות, בשונה ממקרי מוות אחרים [רש"ר הירש].
בנוגע לאופי הראיה הנדרשת במילים יְבִאֵהוּ עֵד, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה גורסת כי על השומר להביא ראיה פיזית. עליו להציג בפני הבעלים שרידים מן הבהמה שנטרפה, כגון שתי כרעיים או בדל אוזן, כדי להוכיח את טענתו [אבן עזרא, רשב"ם, בכור שור, חזקוני]. לפי פירוש זה, המילה עֵד אינה מתייחסת לאדם אלא קשורה למשמעות של טרף או נתח בשר, כך שהשרידים עצמם משמשים כעדות חותכת [תורה תמימה, קאסוטו]. יש המוסיפים כי עליו להביא את הנבלה כולה לבית הדין כדי להעריך את שוויה, או לחלופין, להביא את בעל הבהמה אל המקום שבו מונחת הנבלה כדי שיראה את הנזק במו עיניו [שד"ל, מלבי"ם, תורה תמימה].
הגישה השנייה מפרשת כי על השומר להביא עדים אנושיים שיעידו כי הבהמה אכן נטרפה באונס [רש"י]. הכלל במקרא הוא שבכל מקום שבו מוזכרת המילה עֵד, הכוונה היא לשני עדים [ספורנו, מזרחי].
כאן עולה השאלה: מדוע במקרה של בהמה שמתה כדרכה או נשבתה על ידי שודדים מסתפקת התורה בשבועת השומר כדי לפוטרו, ואילו במקרה של טריפה נדרשת הבאת עדים? הפרשנים מסבירים כי מוות טבעי או גניבה מתרחשים לרוב בסתר, במקום שבו אין רואה, ולכן אין ברירה אלא לסמוך על שבועת השומר. לעומת זאת, תקיפה של חיית טרף היא אירוע רועש וסוער שנוטה למשוך תשומת לב ולהזעיק רועים מהסביבה. מכיוון שזהו אירוע שדרכו להתרחש בנוכחות אנשים, התורה אינה מסתפקת בשבועה ודורשת להביא את העדים שנכחו במקום [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם]. כאשר השומר מביא עדות ברורה לכך שהבהמה נטרפה באונס, הוא פטור לחלוטין אף מהשבועה המוטלת עליו מן התורה [העמק דבר], וחל עליו הדין לֹא יְשַׁלֵּם, שכן הוא מופטר מאחריות כלכלית לאסון שלא היה בידו למנוע.