דיני הנזיקין בתורה מטילים על האדם אחריות לא רק על מעשיו הישירים, אלא גם על נזקים הנגרמים על ידי רכושו ובעלי החיים שברשותו. התורה מתמקדת כאן בנזקים הנובעים מהתנהגותה הטבעית והשגרתית של הבהמה, אשר מועדת מתחילתה לגרום להם מתוך דחפים טבעיים של אכילה או הליכה, ולכן על בעליה מוטלת החובה לשומרה היטב.
המילים יבער, בעירה ו־ובער נגזרות מאותו שורש, והפרשנים חלוקים לגבי משמעותן המדויקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו קשורות למונח "בעיר", כלומר בהמה, והכתוב מתאר אדם המוליך את בהמותיו להזיק [רש"י, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את השורש מלשון ביעור, כליון והשחתה מוחלטת, בדומה לאש המכלה את העצים [שד"ל, הכתב והקבלה, חזקוני]. למעשה, הכתוב משלב את שתי המשמעויות יחד: השחתה וכליון הנעשים באמצעות הבהמה.
התורה מפרטת שני סוגי נזקים מרכזיים באמצעות המילים ושלח ו־ובער. רוב הפרשנים מסכימים כי ושלח מתייחס לנזקי "רגל" – נזק שהבהמה גורמת תוך כדי הליכתה הטבעית, כגון רמיסת יבולים או שבירת ענפים [רש"י, העמק דבר, תורה תמימה]. לעומת זאת, ובער מתייחס לנזקי "שן" – נזק הנגרם כאשר הבהמה אוכלת מתוך דחף טבעי ונהנית ממעשיה [רש"י, רלב"ג]. נזקים אלו כוללים גם מקרים דומים, כגון בהמה שהתחככה בכותל להנאתה או שמשכה עגלה והזיקה בדרך הלוכתה [רלב"ג, תורה תמימה].
האחריות חלה לא רק כאשר האדם מכוון את בהמתו להזיק, אלא גם כאשר הוא פועל ברשלנות. המילה ושלח מלמדת שדי בכך שהבעלים עזב את הבהמה לנפשה, לא שמר עליה כראוי, או מסר אותה לשמירתם של אנשים שאינם בני דעת, כדי להתחייב בנזקיה [אור החיים, תורה תמימה, רלב"ג].
התנאי המרכזי לחיוב מודגש בצירוף בשדה אחר. הפרשנים מעירים כי המילה "שדה" היא בלשון נקבה, בעוד "אחר" הוא בלשון זכר, ולכן הכוונה אינה לשדה נוסף, אלא לשדה של איש אחר [מזרחי, גור אריה]. הבהמה חייבת להזיק בתוך רשותו של הניזק כדי שבעליה יתחייב בתשלום מלא. אם הבהמה הזיקה בדרך של אכילה או הליכה ברשות הרבים, הבעלים פטור מתשלומי נזק, משום שזכותה של הבהמה להלך שם, ועל בעלי הפירות היה להרחיקם מהדרך. עם זאת, אם הבהמה אכלה ברשות הרבים, הבעלים עדיין חייב לשלם על ההנאה שהפיק מכך שבהמתו אכלה, כדי שלא ירוויח על חשבון חברו [רלב"ג, תורה תמימה].
קביעת התשלום, המנוסחת במילים מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם, נידונה בהרחבה. ראשית, לגבי אופן שומת הנזק: כדי לא להחמיר מדי עם המזיק, אין שמים את שווי הערוגה הספציפית שנאכלה בפני עצמה, אלא שמים אותה ביחס לשטח גדול יותר של השדה, ובודקים כמה פחת שוויו הכללי של השטח [תורה תמימה, רלב"ג].
לגבי אופן התשלום עצמו, קיימת מחלוקת: לפי דעה אחת, הכוונה היא למיטב שדהו של הניזק, מתוך הנחה מחמירה שהבהמה אכלה את החלק הטוב ביותר בשדה [רשב"ם, שד"ל]. אולם, הגישה המרכזית קובעת שהכוונה היא למיטב שדהו של המזיק [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג]. כלומר, אם המזיק בוחר לשלם את הנזק בקרקע, עליו לתת לניזק מהקרקע המשובחת ביותר שלו (עידית). הדרישה לשלם ממיטב הקרקעות נועדה לשמש כהרתעה ותיקון העולם, כדי שאדם ייזהר מאוד בשמירת בהמותיו ביודעו שאם יזיק, ייאלץ להיפרד מחלקת השדה היפה והטובה ביותר שלו [רבנו בחיי, תורה תמימה]. בנוסף, תשלום בקרקע משובחת מבטיח שהניזק יוכל למכור אותה בקלות, שכן לקרקע טובה יש תמיד קופצים [מזרחי]. עם זאת, חובה זו קיימת רק כאשר משלמים בקרקע; אם המזיק בוחר לשלם במטלטלין, הוא יכול לשלם בכל דבר, אפילו בסובין, שכן כל סחורה ניידת נחשבת ל"מיטב" משום שניתן להעבירה ולמוכרה בכל מקום [מזרחי, גור אריה].