שמות, פרק כ״ב, פסוק ד׳

אדם נושא באחריות לנזקים שגורמות בהמותיו מתוך דחפיהן הטבעיים, כאשר המילה בְּעִירֹה מציינת את הבהמה, והמילים יַבְעֶר ו־וּבִעֵר מתארות את פעולת ההשחתה והכיליון שהיא עושה. האחריות חלה כאשר האדם התרשל בשמירת הבהמה וְשִׁלַּח אותה לנפשה, כך שהיא גרמה נזק ברמיסה תוך כדי הליכתה או אכלה מן היבול. חיוב זה בתשלום מלא מתקיים רק אם הנזק נעשה בִּשְׂדֵה אַחֵר, כלומר בתוך שטח פרטי השייך לאדם אחר, ולא ברשות הרבים. כדי לפצות את הניזק באופן הוגן ומרתיע, על המזיק לשלם מן הקרקע המשובחת והטובה ביותר שלו, ולכן נאמר כי מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. עם זאת, יש הסבורים שהכוונה היא לתשלום על החלק הטוב ביותר בשדה של הניזק, מתוך הנחה מחמירה שהבהמה בחרה לאכול דווקא משם.