שמות, פרק כ״ב, פסוק ה׳

אדם נושא באחריות מלאה על אש שהדליק בשטחו, גם כאשר המילים כִּי תֵצֵא אֵשׁ מלמדות שהיא יצאה משליטתו והתפשטה מעצמה עקב חוסר השגחה. הציון שהאש וּמָצְאָה קֹצִים מדגיש שהמדליק חייב בנזק גם אם הקוצים רק שימשו כחומר בעירה שהעביר את האש לרשות אחרת, ואפילו אם כלל לא ידע על קיומם. התורה מפרטת מדרג של רכוש גלוי שניזוק: גָּדִישׁ שהוא תבואה קצורה שנאספה, הַקָּמָה שהיא תבואה שעודנה מחוברת לקרקע, או הַשָּׂדֶה שהוא האדמה החרושה עצמה, פירוט המלמד כי המזיק פטור מתשלום על חפצים טמונים ונסתרים שלא יכול היה לדעת עליהם. על אף שהאש התפשטה מעצמה, התורה קובעת כי שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה, שכן האש נחשבת כרכושו המזיק או כחץ שירה בידיו, ועליו לפצות על מלוא ההפסד.