האזהרה מפני פגיעה בחלשים ביותר בחברה – היתום והאלמנה – מקבלת ביטוי חריף המנוסח כאיום ישיר מאת ה'. הפסוק בנוי במבנה תחבירי ייחודי שיצר מחלוקת מרתקת בין הפרשנים באשר לאופן קריאתו.
הגישה הראשונה, שאותה מוביל רש"י [ורבים כגון הרא"ם, חזקוני, בכור שור וביאור יש"ר], רואה במילים אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ "מקרא קצר" – משפט קטוע המשמש כלשון איום והפחדה. הכתוב אינו מפרש מיד את העונש, וכאילו אומר: "אם תענה אותו – דע שסופך לשלם על כך את המחיר!". הסיבה לאיום זה מוסברת מיד לאחר מכן: כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, כלומר, מכיוון שאם הוא יצעק אליי, אני אשמע אותו.
מנגד, פרשנים אחרים [רמב"ן, מלבי"ם, הכתב והקבלה] חולקים על קריאה זו וטוענים שאין כאן משפט חסר. לשיטתם, המילה כִּי משמעותה כאן "אלא" או "רק". לפי פירוש זה, הפסוק מתאר את חוסר האונים המוחלט של החלש: אם תענה אותו, הוא כלל לא יטרח לחפש עזרה מבני אדם בשר ודם כפי שעושים אנשים רגילים, אלא צָעֹק יִצְעַק אֵלַי בלבד. היתום והאלמנה יודעים שאין להם מושיע מלבד ה', ולכן הם פונים ישירות אליו, והוא מצידו מתערב באופן מיידי.
המעבר של הפסוק מלשון רבים בפסוק הקודם ("לא תענון") ללשון יחיד במילה אֹתוֹ, עורר את תשומת לב המפרשים. גישה אחת מסבירה שהפנייה בלשון יחיד באה להדגיש את האחריות האישית של כל אדם ואדם, וכן את הערבות ההדדית של כלל הציבור – אם אדם אחד מענה ואיש אינו מוחה, העונש חל על כולם [אבן עזרא, הטור הארוך, קאסוטו]. גישה נוספת רואה בלשון היחיד רמז לכך שגם עינוי של אחד מהם (היתום או האלמנה) משפיע בהכרח על השני, שכן האם רואה בסבלו של בנה ואינה יכולה להושיעו [כלי יקר]. באופן עמוק וסמלי יותר, יש מי שדורש שהמילה אֹתוֹ מתייחסת לה' בעצמו – בהיותו "אבי יתומים", הפוגע בהם פוגע כביכול בו [כלי יקר], או שהיא רומזת לאביו המת של היתום, המצטער וצועק מקברו יחד עם בנו [פרדס יוסף]. כמו כן, מודגש כי איסור העינוי חל על כל אלמנה, אפילו אם היא עשירה מופלגת, שכן בהיעדר בעל, כספה אינו מנחם אותה ודמעתה מצויה [צאינה וראינה].
הפסוק בולט בשימוש בפעלים כפולים: עַנֵּה תְעַנֶּה, צָעֹק יִצְעַק, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע. כפילויות אלו נדרשו במספר אופנים:
הכפילות עַנֵּה תְעַנֶּה נועדה להזהיר שאסור לענות אותם שוב ושוב [רבנו בחיי], וכן להדגיש שהאיסור חל על כל סוג של עינוי – בין אם זהו עינוי גדול ובין אם זהו עינוי מועט וקטן, כגון דיין הגורם להם לעינוי דין ומאלץ אותם להמתין עד שיסיים לשתות או להתעטף בטליתו [תורה תמימה, רש"ר הירש]. יש שפירשו את הכפילות כרמז לשרשרת של ניצול, כמו דיין שמעכב את הדין כדי לקחת את כספי היתומים לעצמו, ובכך מענה אותם פעמיים [אדרת אליהו]. כמו כן, נלמד מכאן שאסור לצער אותם אפילו אם הכוונה היא "לשם שמיים", כדי לגרום להם להתפלל [פרדס יוסף].
הכפילות צָעֹק יִצְעַק וכן שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע באה ללמד על מידה כנגד מידה – ה' ישלם למענה בדיוק באותה מידה שבה פגע בחלש [קיצור בעל הטורים]. בנוסף, מוסבר כי ה' שומע את צערם ומעניש את הפוגע בכל מקרה, גם אם המעונה שותק ואינו צועק. אולם, ההבדל הוא בתגובה האלוהית: אם החלש צָעֹק יִצְעַק, ה' ממהר לפרוע את הדין ולהעניש את הפוגע בחרון אף ובמהירות רבה הרבה יותר [תורה תמימה, מלבי"ם, רא"ש]. הכפילות מלמדת גם על חלוקת הצדק האלוהי: ה' שומע כדי לשלם לחלש על החמס שנעשה לו, ושומע כדי להיפרע ממי שעשה את העוול [רבנו בחיי].