כאשר אדם מקבל פיקדון לשמירה וטוען כי הוא נגנב, אך אין עדים או ראיות לכך והגנב אינו בנמצא, עולה החשד שמא השומר עצמו מעל באמון. במצב של חוסר ודאות זה, מתווה התורה תהליך משפטי ורוחני לבירור האמת ולפטור השומר מאחריות.
הכתוב פותח במילים אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב, מצב שבו השומר טוען לגניבה אך לא ניתן לברר מי גנב את הרכוש [בכור שור, ביאור שטיינזלץ], או מקרה שבו מתברר לבסוף כי השומר עצמו הוא הגנב, ואז ישלם כפל [רשב"ם, תורה תמימה]. במקרה של ספק, וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת, שהוא כינוי לשומר הפיקדון. התורה מכנה אותו כך משום שהפיקדון הופקד בידו מתוך הנחה שיש לו בית בטוח לשמור בו את החפץ כפי שהוא שומר על רכושו שלו [העמק דבר, ברכת אשר, רש"ר הירש, קאסוטו]. קריבה זו היא התייצבות לשבועה [אבן עזרא, חזקוני, בכור שור, מלבי"ם], ויש בה ממד של התקרבות רוחנית, שבה השומר מעמיד את עצמו ואת כל רכושו תחת משפטו של ה' כדי לאמת את טענתו [הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
ההתייצבות היא אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים, כלומר אל הדיינים בבית הדין [רש"י, קאסוטו]. הפרשנים מציינים כי נדרשים שלושה דיינים לדין זה, והם מכונים בשם זה משום שהמשפט שייך לה' והם פועלים מכוחו ונציגיו [רבנו בחיי, תורה תמימה].
סוף הפסוק, אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ, מעורר מחלוקת עקרונית בקרב הפרשנים לגבי מהות השבועה. גישה אחת גורסת כי מילים אלו הן תוכן השבועה עצמה: השומר נשבע בפני הדיינים שלא שלח את ידו ברכוש חברו [רש"י, ביאור יש"ר]. מפרשים אלו מסבירים כי שבועה זו כוללת בתוכה באופן רחב את הטענה שהחפץ אינו ברשותו, שהוא לא נשתמש בו לצרכיו, ושהוא לא פשע בשמירתו [מזרחי, לבוש האורה, ברטנורא, דברי דוד].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת דוחה פירוש זה מסיבות לשוניות. לטענתם, בלשון המקרא, כאשר המילים "אם לא" מופיעות כחלק משבועה, משמעותן היא אישור חיובי (כלומר, "אני נשבע שכן עשיתי"). לכן, מילים אלו אינן יכולות להיות נוסח השבועה. לפי גישה זו, השומר נשבע שהפיקדון אכן נגנב ממנו כפי שטען, והמילים "אם לא שלח ידו" מהוות תנאי מקדים לפטור: השבועה תועיל לו רק בתנאי שהוא לא שלח ידו בפיקדון קודם לכן. המשמעות של שליחות יד היא לקיחת שליטה בחפץ כדי להשתמש בו לצרכיו, אפילו ללא כוונה לגנוב אותו לחלוטין. אם הוא אכן שלח ידו בחפץ, הוא הופך באותו רגע לגזלן ונושא באחריות מלאה לכל נזק או אונס שיקרה לחפץ, ולכן שום שבועה לא תפטור אותו מתשלום [רמב"ן, ספורנו, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, קאסוטו, מלבי"ם, בכור שור]. דעה נוספת מציעה כי ההתקרבות אל הדיינים אינה לשם שבועה כלל, אלא לשם חקירה ודרישה של השופטים כדי לברר באמת האם הוא שלח ידו בפיקדון אם לאו [שד"ל].
התורה חותמת במילים בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ, המכוונות לפיקדון, לממון או לרכוש של החבר [חזקוני, אבן עזרא הקצר, אבי עזר, ביאור שטיינזלץ]. הרכוש נקרא "מלאכה" משום שהוא נועד לשימוש ולעבודה [הכתב והקבלה], וכן כדי להדגיש שזכות השימוש והשליטה בחפץ נתונה אך ורק לבעליו המקוריים, והשומר אינו רשאי לעשות בו כל פעולה על דעת עצמו [רש"ר הירש].