שמות, פרק כ״ב, פסוק ז׳

קרה לכם פעם שחבר ביקש מכם לשמור לו על משהו חשוב, ופתאום החפץ פשוט נעלם? במצב כזה, אם השומר טוען שמישהו גנב את החפץ, אבל אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, כלומר אין לנו שום דרך למצוא את הגנב ולהוכיח שזה באמת מה שקרה, התורה נותנת פתרון כדי לברר את האמת. במקרה של ספק כזה, וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת, שהוא בעצם השומר. התורה קוראת לו כך כי החבר סמך עליו שישמור על החפץ בבית שלו בביטחה, ממש כמו שהוא שומר על הדברים של עצמו. אותו שומר צריך לגשת אֶל־הָאֱלֹהִים, שהם בעצם הדיינים בבית הדין ששופטים בצדק בשם ה׳. מול הדיינים, השומר צריך להישבע אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בחפץ, כלומר להצהיר באמת ובתמים שהוא לא לקח את החפץ לעצמו או השתמש בו בלי רשות. התורה קוראת לחפץ הזה בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, שזה הרכוש של החבר. ברגע שהשומר נשבע בבית הדין שהוא לא נגע ברכוש ולא השתמש בו לצרכיו האישיים, מאמינים לו שהוא באמת שמר על החפץ כמו שצריך והוא פטור מלשלם עליו.