פסוק זה מבסס את התשתית המשפטית לדיני ממונות, שומרים, טענות כוזבות ואבדות, וקובע את סדרי הדין והענישה במקרה של מעילה באמון. בניגוד לחוקי עמים קדומים (כדוגמת חוקי חמורבי) שהטילו עונש מוות על שליחת יד באבדה או על האשמת שווא, התורה חסה על חיי אדם וממירה את העונש בתשלום ממוני כפול, כחלק מתפיסת הצדק והמוסר הייחודית לה [קאסוטו].
הפסוק פותח במילים עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, ביטוי הכולל כל סוג של חטא, מעילה, הכחשה שקרית או התרשלות בשמירה [הכתב והקבלה, קאסוטו]. הפרשנים מציינים כי המילה דְּבַר אינה רק תיאור של עניין, אלא מרמזת ל"דיבור". מכאן נלמד שאם אדם הורה לשליח או לעבד למעול בפיקדון, הוא נושא באחריות למרות הכלל הרגיל ש"אין שליח לדבר עבירה" [תורה תמימה, מלבי"ם].
התורה מפרטת שורה של דוגמאות: עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרשימה זו נדרשת במידת "כלל ופרט וכלל". התורה פותחת בכלל ("על כל דבר פשע"), מפרטת דוגמאות של בעלי חיים ובגדים, וחוזרת לכלל (עַל כָּל אֲבֵדָה). הפירוט נועד ללמד שהדין חל רק על חפצים הניתנים לטלטול ויש להם ערך ממוני עצמי, ובכך מוציא מכלל זה קרקעות, עבדים (המוקשים לקרקעות) ושטרות חוב [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, אזכור בעלי החיים לעומת "כסף או כלים" בפסוקים הקודמים, בא ללמד על ההבדל בין שומר חינם, הפטור במקרה של גניבה ואבדה וחייב רק בפשיעה, לבין שומר שכר [אור החיים, מלבי"ם].
סביב המילים אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה קיימת מחלוקת פרשנית עמוקה בין הפשט לבין ההלכה הפסוקה.
לפי פשוטו של מקרא, מילים אלו מתארות מצב שבו בעל האבדה, המפקיד או העד, מצביעים על החפץ הנמצא ברשות השומר וקובעים בוודאות: "זהו החפץ שלי!" [רש"י, רשב"ם, רלב"ג, קאסוטו].
אולם, דרשת חז"ל רואה במילים אלו את המקור לדין "מודה במקצת". כלומר, אדם הנתבע לדין אינו חייב להישבע שבועת התורה אלא אם כן הודה בחלק מן הטענה (באומרו: כִּי הוּא) וכפר בחלקה האחר (באומרו: זֶה – רק את זה אני חייב לך, והשאר נגנב או אבד) [ספורנו, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
פרשנים רבים התקשו בפירוש זה, שכן ההלכה קובעת ששומרים חייבים להישבע גם אם הם כופרים בכל הטענה וטוענים שהכל נגנב (כופר הכל) [רמב"ן]. כדי ליישב סתירה זו, מסבירים הפרשנים שקיים כאן עיקרון של "עירוב פרשיות". כלומר, הדין של "מודה במקצת" שייך למעשה לפרשת הלוואה, אך נכתב כאן כדי ללמד שגם בפיקדון, אם הטענה היא מסוג כזה שקיים גם בהלוואה (כגון הכחשה מוחלטת של עצם מתן הפיקדון), הדין שווה. רש"י בחר להביא את דעת המיעוט בחז"ל שלפיה גם שומרים צריכים להודות במקצת, משום שדעה זו קרובה יותר לפשוטו של מקרא ומונעת את הצורך "לעקור" את הפסוק מהקשרו הטבעי [מזרחי, גור אריה, תורה תמימה, העמק דבר].
כאשר מתגלעת המחלוקת, התורה מצווה: עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם. המילה הָאֱלֹהִים מכוונת לדיינים [ספורנו, חזקוני, קאסוטו]. השימוש בשם זה, המייצג את מידת הדין, בא להזהיר את השופטים שעליהם לחתוך את הדין לאמיתו מבלי לערב רחמים [תורה תמימה]. המילים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם מלמדות ששני בעלי הדין צריכים להיות שווים במעמדם (למשל, שניהם בוגרים ולא אחד קטן), וכן שעל בעלי הדין להרצות את טענותיהם ישירות בפני השופט, ללא מתווכים, מתורגמנים או עורכי דין (סניגורים) שיעוותו את דבריהם [תורה תמימה].
בסיום המשפט נקבע העונש: אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ. השימוש בלשון רבים (יַרְשִׁיעֻן) מלמד שבית הדין אינו יכול להיות מורכב מדיין יחיד, אלא משלושה או מחמישה דיינים [מלבי"ם, נתינה לגר].
ההדגשה על כך שההוראה צריכה לבוא מאת בית הדין (אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים) באה למעט אדם שהודה באשמתו מעצמו. מכאן נלמד הכלל "מודה בקנס פטור" – אם אדם הודה שגנב בטרם הגיעו עדים, הוא ישלם רק את הקרן ופטור מתשלום הכפל [תורה תמימה, רלב"ג].
התשלום הכפול מוטל על השומר שטען לשקר שהחפץ נגנב ונמצא שהוא עצמו גנבו. לחלופין, אם יתברר שהעדים שהאשימו את השומר העידו עדות שקר (עדים זוממים), אזי העדים עצמם הם אלו שישלמו את הכפל לשומר [רש"י, רשב"ם, ברטנורא]. לבסוף, המילה לְרֵעֵהוּ מדגישה שהקנס משולם רק לאדם פרטי, ובכך פוטרת מתשלום כפל אדם שגנב מרכוש ההקדש של בית המקדש או מגוי [תורה תמימה, מלבי"ם].