שמות, פרק כ״ב, פסוק כ״ה

כאשר לווה אינו פורע את חובו בזמן, שליח בית הדין רשאי לקחת ממנו בכוח משכון, פעולה המכונה אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל. מאחר שהמשכון המדובר הוא שַׂלְמַת רֵעֶךָ, מעטפת בד פשוטה המשמשת כלבוש ביום וככסות שינה בלילה, התורה דורשת תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ ומחייבת להחזיר את המשכון עצמו ללווה כאשר הוא זקוק לו. זמן ההשבה, המוגדר עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, משתנה בהתאם לסוג הבגד, כך שיש להחזיר כסות לילה סמוך לשקיעה כדי שהעני יוכל לישון בה, או להשאיר אצלו בגד יום עד לשקיעת החמה. למרות הטרחה שבחובת ההשבה היומיומית, עצם לקיחת המשכון מבטיחה את החוב מפני שמיטה או מוות, מונעת מהלווה להשתמש בבגד כעירבון נוסף, ומפעילה עליו לחץ לפרוע את חובו.