שמות, פרק כ״ב, פסוק א׳

כאשר הַגַּנָּב חודר באישון לילה למרחב הפרטי, בין אם הוא פורץ בַּמַּחְתֶּרֶת תוך חפירה ושבירת קיר ובין אם נכנס בדרך אחרת, הוא נחשב למי שמוכן לרצוח. מכיוון שאדם ייאבק באופן טבעי כדי להגן על רכושו, הפורץ מגיע מראש מוכן להרוג את בעל הבית, ולכן מותר להקדים ולהורגו. משום כך, אם הפורץ ייתקל בהתנגדות וְהֻכָּה וָמֵת על ידי בעל הבית או כל אדם אחר שנקלע למקום, הפוגע פטור. היתר זה תקף בפריצה אלימה המעידה על נחישות, אך אם חדר מבעד לפתח קיים יש להזהירו תחילה, ואם החל לברוח אסור לפגוע בו. במצב של התגוננות מוצדקת קובעת התורה כי אֵין לוֹ דָּמִים, כלומר אין על המכה אשמת שפיכות דמים, שכן הפורץ נחשב כמי שאיבד את זכותו לחיים.