שמות, פרק כ״ב, פסוק כ״א

איסור זה מגן על אנשים שאיבדו את משענתם, כאשר לרוב הדעות אַלְמָנָה וְיָתוֹם משמשים דוגמה לכל אדם חלש ונדכא, ואילו דעה אחרת מצמצמת את האזהרה אליהם בלבד. המילה כָּל מלמדת שהאיסור תקף גם כלפי בעלי נכסים, שכן מעמדם הנפשי תמיד שברירי. הציווי לֹא תְעַנּוּן אוסר על פגיעה ממונית או רגשית המעצימה את כאב האובדן שלהם, אך אינו שולל חינוך והדרכה שנועדו לטובתם. הפנייה בלשון רבים מטילה אחריות משפטית ומוסרית על החברה כולה, ורואה במי ששותק לנוכח עושק כשותף לעבירה. המפר ציווי זה ייענש מאת ה' במידה כנגד מידה, כך שמשפחתו שלו תיוותר באותו מצב כאוב של עגינות ויתמות.