יצא לכם פעם לראות מישהו שעומד בצד, בלי חברים או מישהו שיגן עליו, ולהרגיש צביטה בלב? התורה שלנו דואגת במיוחד לאנשים כאלה, שמרגישים חלשים ופגיעים. היא מבקשת מאיתנו לשמור על אלמנה, אישה שבעלה נפטר, ועל יתום, ילד שאבא שלו נפטר. גם אם הם עשירים ויש להם הכל, הלב שלהם שבור. קל מאוד לפגוע בהם כי חסר להם האדם היקר שהיה שומר עליהם.
לכן מזהירה אותנו התורה: לא תענון. אסור בשום אופן לפגוע בהם, להעליב אותם, לכעוס עליהם או לקחת את מה ששייך להם. כשמישהו מצער אותם, זה כואב להם פעמיים. חוץ מהעלבון עצמו, זה מיד מזכיר להם את מי שחסר להם, והם חושבים לעצמם שאם יקירם היה בחיים, אף אחד לא היה מעז להתנהג אליהם ככה.
המילה תענון כתובה בלשון רבים כדי ללמד אותנו שיעור חשוב. אנחנו לא יכולים להגיד שרק מי שפוגע הוא האשם. אם אנחנו רואים מישהו אחר שפוגע ביתום או באלמנה ושותקים, אנחנו נחשבים שותפים למעשה. כולנו יחד צריכים להיות כמו משפחה בשבילם ולעמוד לצידם. כמובן, אם מורה או אדם מבוגר מעיר לילד יתום רק כדי לחנך אותו ולעזור לו לגדול להיות אדם טוב, זה מותר וזה אפילו מעשה חסד, אבל תמיד צריך לעשות זאת בעדינות.
כאשר פוגעים בהם, הצעקה שלהם לה' היא כפולה וחזקה. ה' שומע את הבכי שלהם ומעניש את הפוגע מידה כנגד מידה. מי שגרם למשפחה אחרת להרגיש חוסר וצער, יביא בסופו של דבר חוסר וצער דומים גם על המשפחה שלו.