היחס אל הזר והחלש בחברה מהווה את המבחן העליון לרמת המוסר, הצדק והאנושיות של האומה. הדרישה להעניק שוויון זכויות מלא ויחס של חמלה כלפי חסרי המגן, נועדה להזכיר לבני ישראל כי גם הם, בסופו של דבר, אינם אלא תושבים ארעיים בארצו של ה׳ [רש"ר הירש, פני דוד].
הציווי וְגֵר לֹא תִלְחָץ מופיע כאן כחזרה על אזהרה דומה שנכתבה בפרשה הקודמת. הפרשנים מסבירים כי הכפילות אינה מקרית, אלא באה להדגיש את חומרת האיסור [אור החיים, תורה תמימה], לשמש מעבר ענייני להמשך החוקים [קאסוטו], וכן כדי לשלול טענה אפשרית שלפיה לגרים אין זכות ליהנות מן העולם הזה מכיוון שאבותיהם לא סבלו בשעבוד מצרים [אדרת אליהו]. מבחינה דקדוקית, האות ת"יו במילה תִלְחָץ נהגית באופן רפה, ללא דגש [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאזהרה זו מכוונת באופן ספציפי כלפי השופט היושב בדין [העמק דבר, שד"ל, רלב"ג, אבן עזרא, חזקוני, הדר זקנים, בכור שור]. בעוד שהפסוקים הקודמים אסרו על הונאה כללית, כאן התורה מזהירה את הדיין לבל יטה את משפטו של הגר. עיוות הדין עלול לנבוע מתחושת ניכור וריחוק כלפי הזר, או מתוך נטייה טבעית ואהדה של השופט כלפי האזרח הישראלי, ובמיוחד כאשר הגר הוא עני וחסר השפעה. על בית הדין להיזהר שלא להחמיר בעונשו של הגר יותר מהראוי לאזרח רגיל [העמק דבר], ולא להעמיד בפניו דקדוקים משפטיים שאין ביכולתו לקיים בשל חוסר הגנתו [ביאור שטיינזלץ].
לצד ההיבט המשפטי, שורת פרשנים מנמקת את האזהרה הכפולה במצבו הרוחני והנפשי השברירי של הגר, תוך שימוש בביטוי "סורו רע" [רש"י]. ביטוי זה זכה למספר ביאורים: יש שפירשו שמקורו במילה "שאור", המסמלת את יצר הרע, כלומר שהגר נוח להתפתות, ואם ילחצו אותו הוא עלול לסטות מן הדרך ולא לחזור [גור אריה, שפתי חכמים, דברי דוד]. אחרים מסבירים שהמילה "סורו" היא כינוי גנאי למילה "צורו", דהיינו אלוהיו הקודמים, וישנו חשש שאם יסבול מיחס נוקשה הוא יתחרט על גיורו וישוב לעבודה זרה [מזרחי, משכיל לדוד, דברי דוד]. גישה נוספת רואה בכך תיאור של טבע פגום או ריח רע הדבק במי שמתעמר בגרים [ברטנורא]. מתוך כך, עולה כי האיסור ללחוץ את הגר נובע גם משיקול מעשי מובהק למנוע את הפיכתו לאויב מריר של היהדות [ברכת אשר].
התורה דורשת מישראל אמפתיה עמוקה המבוססת על זיכרון היסטורי: וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. בני ישראל יודעים היטב עד כמה קשה לבו של הגר כשהוא נשפט ואין לו גואל שיעמוד לצידו [העמק דבר, רש"י], והם זוכרים את הסבל, ההריגות ועבודת הפרך שחוו בעצמם [שפתי כהן].
ברובד הנסתר, המילה נֶפֶשׁ מקבלת משמעות רוחנית עמוקה. כשם שגלות מצרים נועדה לברר ולהעלות "ניצוצות של קדושה", כך הגר שמתגייר מביא עמו ניצוץ קדוש מתוך האומה שממנה בא, וניצוץ זה הוא "נפש הגר" שעוברת תהליך של בירור רוחני [פני דוד]. יתרה מכך, נפשו של גר הצדק עולה ונקשרת במידת הדין העליונה, ולכן מי שלוחץ ומצער את הגר בעולם הזה, גורם למעשה להתעוררות של מידת הדין כנגדו בשמיים [שפתי כהן].