שמות, פרק כ״ג, פסוק ט׳

הציווי וְגֵר לֹא תִלְחָץ מופנה בעיקר כלפי השופט היושב בדין, המוזהר שלא לעוות את משפטו של הזר ולהחמיר עמו בשל נטייה לטובת האזרח המקומי. אזהרה זו נובעת ממצבו הנפשי השברירי של הגר, שכן יחס נוקשה עלול לגרום לו להתחרט על גיורו ולשוב לעבודה זרה. משום כך התורה דורשת חמלה ומדגישה וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, שהרי אתם מכירים את תחושת המצוקה של אדם הנשפט כשאין לו גואל שיעמוד לצידו. דרישה זו מבוססת על הזיכרון ההיסטורי, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וחוויתם סבל ושעבוד, עובדה שנועדה להזכיר כי גם בני ישראל אינם אלא תושבים ארעיים בארצו של ה'.