שמות, פרק כ״ג, פסוק ט״ז

העונות החקלאיות משמשות כציוני דרך להודאה לה' על היבול, מתוך הכרה כי ברכתו היא שמצמיחה את האדמה למרות עמל האדם. חַג הַקָּצִיר הוא חג השבועות החל בעונת קציר החיטים, ובו מביאים למקדש את בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, התבואה הראשונה שצמחה מיגיעתו האישית של האדם, דווקא מגידולי האדמה אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה. המועד הבא הוא חַג הָאָסִף, הלוא הוא חג הסוכות המצוין בְּצֵאת הַשָּׁנָה, מונח המתפרש כסיום השנה החקלאית היוצאת או כתחילתה של שנה חדשה. חג זה נחגג בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה, התקופה שבה מכניסים את היבול אל האסמים מפני הגשמים. דווקא בעת שפע זו, נדרש האדם לצאת מביתו אל הסוכה כדי לזכור שהצלחתו הכלכלית תלויה לחלוטין בהשגחת ה'.