תארו לעצמכם שיש לכם גינה יפהפייה עם המון פירות טעימים שעבדתם בה קשה, ופתאום אתם פותחים את השער ומזמינים את כולם להיכנס ולקחת. זה בדיוק מה שקורה בשנת השמיטה! אחרי שש שנים של עבודה קשה, גם לאדמה מגיע לנוח ולהשתחרר. התורה אומרת לנו תִּשְׁמְטֶנָּה, כלומר, בשנה השביעית אנחנו מפסיקים לגמרי לעבוד בשדה. לא חורשים ולא זורעים. בנוסף, נאמר וּנְטַשְׁתָּהּ, שזה אומר לעזוב את היבול שגדל לבד. אנחנו מפסיקים לשמור על השדה שלנו, לא אוספים את הפירות הביתה, ופשוט מתייחסים לשדה כאילו הוא כבר לא שלנו אלא שייך לכולם.
התורה מצווה וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ. הפירות שייכים לכולם, אבל יש דגש מיוחד על העניים. גם אם אדם עשיר רוצה לאכול מהפירות, הוא צריך לאכול אותם בדיוק כמו אדם עני, לקחת רק מה שהוא צריך לאותה ארוחה ולא לאגור כמויות גדולות במחסנים. ומה קורה עם מה שנשאר? וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. קודם כל בני האדם העניים אוכלים, ואת מה שהם משאירים אוכלות חיות הבר.
אולי תחשבו שזה קל להפקיר שדה חיטה, אבל מה עם עצים יקרים? התורה אומרת כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. הדין הזה שייך גם לכרמים של ענבים ולעצי זית. למרות שאולי יש חשש שאנשים זרים ייכנסו וישברו בטעות את הענפים של העצים היקרים, ה' מבקש מאיתנו לסמוך עליו ולהפקיר גם אותם. המילה לְכַרְמְךָ באה להזכיר לנו משהו מרגיע, שנת השמיטה היא זמנית. הכרם נשאר שלכם, וכשתסתיים השנה השביעית, תוכלו לחזור ולטפל בו שוב.