חשבתם פעם כמה כוח וסבלנות צריך כדי להיות חקלאי? לעבוד בשדה כל יום, לחרוש ולשתול, זו משימה שדורשת המון מאמץ. כשהתורה אומרת לנו תזרע את ארצך, היא מתכוונת ממש לעבודת האדמה הרגילה שלנו ביום־יום. ולאחר מכן, התורה מוסיפה ואספת את תבואתה, כלומר לקחת את כל היבול והאוכל הטוב שצמח ולהכניס אותו פנימה, לתוך הבית שלנו, כדי שאנחנו והמשפחה שלנו נוכל להשתמש בו וליהנות ממנו.
אבל למה התורה צריכה בכלל להגיד לנו לעבוד את האדמה ולאסוף את האוכל במשך שש שנים? הרי כל חקלאי רוצה לעבוד כדי שיהיה לו מה לאכול! ההסבר הוא שזו לא רק הוראה, אלא ברכה מיוחדת והבטחה גדולה מאת ה׳. בדרך כלל, אדמה ששותלים בה שוב ושוב מתעייפת וצריכה לנוח מדי פעם כדי לאגור כוחות. אבל ה׳ מבטיח לחקלאים שייתן לאדמה כוח מיוחד להצמיח יבול נהדר במשך שש שנים ברציפות, בלי שום צורך בהפסקה.
כל שש שנות העבודה האלו מכינות אותנו לדבר הגדול באמת שמגיע מיד אחריהן, השנה השביעית, שהיא שנת השמיטה. בשנה השביעית אנחנו עושים בדיוק ההפך, אנחנו לא אוספים את הפירות הביתה, אלא משאירים אותם בשדה כדי שכל אדם שאין לו כסף וכל חיית השדה יוכלו לאכול מהם בחופשיות. המעבר הזה, מאיסוף האוכל לעצמנו במשך שש שנים ועד לוויתור עליו בשנה השביעית, עוזר לנו לעקור את הגאווה מהלב. הוא מזכיר לנו שה׳ הוא הבעלים האמיתי של האדמה ושל העולם כולו, ואנחנו פשוט אורחים אהובים בארצו. בזכות מעשי החסד האלו והידיעה שהכול שייך לה׳, אנו שומרים על הקשר המיוחד שלנו איתו וזוכים להמשיך לחיות בארץ בביטחון ובשלווה.